גינת הצללים, פרק 9-הזמנה נוספת, הפעם לנשף

במהלך הריב, להפתעת אנני, אוליבר הספיק לשבור עוד-לא אחת, לא שתיים-אלא שלוש כוסות!
כמובן, לנסות לשטוף כלים ובאותו זמן לנהל וויכוח סוער בצעקות מחדרים בקומות שונות מעולם לא הייתה משימה קלה לביצוע, אבל רק אחת נשברה במהלך הריבים עצמם. השתיים הנוספות נשברו במהלך ההפסקות. סביר להניח שבלי השבירות הריבים היו פוסקים, אבל למזלה של אנני, אוליבר כנראה לא אהב את זה כשהכוסות היו שלמות.
רוב הריב רק חזר על עצמו. דברים כמו "תלמד להחזיק כוס" נשמעו בעיקר, ואנני לא הייתה יכולה להפסיק לצחוק. היא הרגישה מאושרת, שרירי פניה כאבו מעט מהחיוך הרחב שחייכה, אבל היא לא יכלה להפסיק. לאחר כמעט שעה של שטיפת כלים ו-וויכוחים לסירוגין, אוליבר סיים ורץ להתפנות ["אין לנו את מילת הש' בבית. היא מגעילה ועושה אסוציאציה של סירחון" הוא הסביר] וברנדון נותר לארח חברה לאנני.
"את נראת שמחה יותר" הוא ציין.
"אני שמחה יותר" חייכה אליו אנני חיוך רחב.
"זה טוב" הוא חייך חזרה. "יש לך תה כאן" הוא הצביע על קצה פיה. "לא, לא שם, יותר למעלה… לא, עכשיו זה יותר מדי למעלה"
אנני ניסתה לעקוב אחרי הוראותיו, אבל זה היה קשה יותר מהצפוי.
לבסוף הוא נאנח והוציא מפית בצבע בז'-חיוור, כמעט לבן, וניגב את קצה פיה ביד אחת בעוד השנייה מחזיקה את סנטרה ביציבות אך עדינות בו זמנית.
אנני הרגישה כיצד היא מסמיקה, עיניו הירוקות של ברנדון בוהות בקצפה פיה.
"התה שלך ממש דביק" הוא קבע כשסיים, עובר להביט בעיניה.
"אני אוהבת תה מתוק" היא אמרה, קולה שקט יחסית.
המבטים שלהם הצטלבו. אנני הרגישה משהו מוזר בבטן ומיהרה להסיט מבט. היא שלחה בברנדון מבט מזווית העין, רואה קצת סומק עולה על לחייו.
"טוב!" חזר אוליבר, מלא אנרגיות חדשות. "עבודה!"
"אוליבר, כבר מאוחר, עוד מעט ילך האוטובוס האחרון" אמר ברנדון בשקט.
"את לא יכולה להישאר לישון כאן?" שאל אוליבר בקול ילדותי, מאלץ חיוכים לעלות על פניהם של ברנדון ואנני. הוא שוב נראה כמו בובה.
בובה חמודה ותמימה לחלוטין.
"אני מצטערת, אני לא יכולה" אמרה אנני בטון מתנצל.
"טוב, אני אלווה אותך" קבע ברנדון ויישר את הכובע שלו.

בתחנת האוטובוס, הם ישבו די רחוק אחד מהשנייה. "תגידי" החל ברנדון לומר. הגשם כבר פסק מזמן, אבל הקור וריח נותרו באוויר.
"כן?" שאלה אנני, מביטה בו. הוא הביט למרחק, נשימותיו החמימות נדמו לאדים היוצאים מפיו.
"אני… חשבתי לעצמי, זה הרי האלווין, נכון?"
"עוד לא"
הוא חייך והניד בראשו. "דיברתי על הנשף. אני לא רוצה ללכת לבד, ואת מעולם לא היית בנשף… את חושבת אולי שנוכל… ללכת ביחד?"
"מה?" היא ווידאה ששמעה נכון.
"אני ואת, נשף האלווין. את מבינה, זה מצב בו כולם מנצחים" אנני ניסתה לחשוב האם הסומק הקל על לחיו הוא מבושה או מקור.
"אתה מזמין ילדה שפגשת לפני כמה, שעה?"
"דבר ראשון, זה היה שעתיים" הוא אומר בסוג של קול מצחיק. "דבר שני, למה לא? אוליבר לא נוטה להתחבר עם אנשים. אם הוא מתחבר עם מישהו זה אומר שהמישהו הזה טוב."
"אז אתה סומך על רוצח הכוסות הסדרתי?" אומרת אנני בחשד, ושניהם פורצים בצחוק.
"טוב, אם כך" הוא אומר. "נצטרך להכיר יותר טוב. אין לנו מה לעשות בנידון"
"צודק. מחר בהפסקה?" היא שאלה כששמעה את רעש האוטובוס המתקרב.
"ליד כיתת צרפתית שלך ושל אוליבר"
"אין בעיה" היא חייכה. האוטובוס בא והיא נסעה חזרה הביתה, מעבירה את היום בראשה.