גינת הצללים, פרק 6-ברוכה הבאה לאחוזת מילר

שיעור צרפתית היה ,ביום ההוא, השיעור האחרון במערכת.
אנני ישבה, לא מסוגלת לעצב אפילו, מתפללת שהזמן לא יעבור והיא תיתקע בהרצאה של מאדאם סוזנה לנצח.
אבל הזמן החליט להציק לאנני. זה הרגיש כמו שיעור קצר להחריד, וכשנשמע הצלצול אנני כמעט צרחה.
למה, למה הוא היה חייב להרוס את השיחה הנחמדה שלהם עם המילה הארורה הזאת, דייט?! זה הלחיץ אותה. היא פחדה שאולי הם ישבו איפשהו, בחדר רגיל למראה רכונים מעל מחברת, והוא ינסה לעשות משהו. איך היא אמורה לומר לא? ואם הוא יפגע בה?
ולמה הוא לא שונא אותה כמו כל השאר?
ועכשיו מאוחר מדי להתחרט, כי הוא כבר בדרך לכיסא של אנני, כל הדרך מהקצה המרוחק של הכיתה.
"היי, את מוכנה?" הוא שאל.
אנני תהתה אם יעזור לה לומר לא. "בטח" היא אילצה את עצמה לחייך בסוף.
"יופי. דרך אגב, יש לי הפסקת חשמל בבית. אני מקווה שיש לך בגד חם יותר מזה"
"אמ… יש לי ז'קט…" היא אמרה. "איך אתה יודע שיש לך הפסקת חשמל?"
"תמיד יש לי הפסקת חשמל. אני גר במקום נידח בו לאף אחד לא אכפת אם אנחנו קופאים למוות" הוא אמר במשיכת כתף, אם כי נשמע שמץ של מרירות בקולו.
'יופי,' חשבה אנני בסרקזם טהור 'הוא לוקח אותי למקום נידח עם הפסקת חשמל. לא מלחיץ בכלל, נכון?'
הם הלכו יחד אל עבר תחנת האוטובוס הרחקה יותר מבית הספר. האוויר החל להתקרר כבר, ופנסי הרחוב הודלקו מוקדם יחסית בשל בעובדה שהשמש נחסמה בידי עננים כבדים.
"קריר" הוא ציין כשהם הגיעו לתחנה, ורק אז שלף את המעיל הדק [או הז'קט העבה?] שלו מתיקו.
"ככה זה כל יום?" שאלה אנני בעניין, ניסיון לפתח שיחה בעודו מסדר את המעיל/ז'קט שלו.
"מה ככה כל יום?" הוא שאל, מביט בה כאשר הוא מסיים.
"לעמוד עם תיק כבד ליד שלט אוטובוס רחוק מבית הספר בקור?"
הוא גיחך. "אני כבר רגיל לזה. חוץ מזה, אין היום גשם ולא שלג. זה ממש מייאש בימים האלו."
"אז אתה היית רוצה לחיות במקום חם?"
"מה פתאום, זה הדבר האחרון שאני צריך. חצי שעה בשמש הופכת אותי לעגבנייה, ולזה אני כבר רגיל."
אנני חייכה. הוא לא נראה כאילו הוא מתחיל איתה, והמעיל הזה גורם לו להיראות צעצועי יותר למראה.
"אני מקווה שהאחים שלי לא יציקו לך" הוא אמר בשקט.
"אחים?"
"ואחות, כן. יש לי שני אחים גדולים ולאחד מהם יש תאומה" הוא סיפר.
"והם אצלך בבית עכשיו?"
"אחותי בתגבור כרגע, אבל האחים בבית"
'מעולה, עוד אנשים.' "אז נעבוד בחדר שלך?"
"החדר שלי זוועה, וגם קר שם נורא. העדפתי לעבוד בסלון"

האוטובוס הגיע ולקח אותם, עד שהם כבר הגיעו הם נותרו אחרונים באוטובוס.
"זאת נסיעה ארוכה, אתה נוסע את הדרך הזאת כל בוקר?" היא שאלה בקול שקט אחרי שהסיטה את תשומת ליבו מהאוזניות.
"כן" הוא נאנח. "אני מאחר לשיעור הראשון כי האוטובוס הזה מגיע רק חמש דקות אחרי הצלצול, והוא בא רק פעם בשעה בערך."
"למה שלא תיקח אחד אחר?"
"זה האוטובוס היחיד שמגיע עד הבית שלי"
אחרי כמעט שעה בה נסעו, הם ירדו בתחנה האחרונה. "בואי," הוא אמר. "יש חמש דקות הליכה. תתמודדי עם זה, נכון?"
היא התכרבלה בתוך הז'קט שלה, מצטערת שהיא לא לקחה משהו חמים יותר והחלה ללכת אחריו.
הם הגיעו לבית ענק, כמו אחוזה. שלוש קומות גובה עם חצר גדולה ומטופחת מסביבו.
"ברוכה הבאה" הוא אמר ופתח את שער הכניסה. הגינה יפה יותר מבפנים.
"כמה דירות יש כאן?" היא שאלה.
"דירות? מה פתאום. כל הבניין שלנו"
עינייה של אנני נפערו בהפתעה. "כל זה ל… משפחה אחת?"
"האחים שלי מקבלים הרבה אורחים" הוא משך בכתפו והמשיך ללכת. אנני דילגה כדי להשיג אותו.
"וואו" היא אמרה בשקט.
אוליבר פתח את הדלת ונתן לאנני להיכנס פנימה. בפנים היה קריר, אבל יחסית לבחוץ זה היה בסדר. האורות היו כבויים, עששיות היו תלויות לאורך מסדרון הכניסה, מטילות אור אפלולי על הכל.
"לא צחקת בנוגע להפסקת החשמל" אמרה אנני בשקט.
"לא. בואי לסלון, אחי בטח הדליק את האח."
אנני עקבה אחריו, ככל שהלכו התחיל החום להיות מורגש.
"היי ג'ייקי." אמר אוליבר בחיוך אל עבר בחור ירוק עיניים עם שיער חום ארוך יחסית ואסוף.
"אולי, חזרת" הוא אמר באושר, מרים את מבטו מהספר שקרא.
"כ. תכיר, זאת אנני. היא לומדת איתי צרפתית, קיבלנו משימה."
"נעים להכיר אותך, אנני. אני ג'ייקוב" אנני שמעה את המבטא הלונדוני גם אצל ג'ייקוב. הוא היה מבטא כבד יותר מזה של אוליבר, והוא גם נראה מבוגר ממנו בכמה שנים טובות.
"נעים להכיר" היא אמרה בחיוך קל. הוא נראה שמח מאוד, ההבעה והמראה הכללי. "להביא לך את האינציקלופדיות?"
"כן בבקשה" אמר אוליבר ותפס שמיכה כלשהי מסל קטן על הרצפה. הוא פרש אותה בית החלון שנתן אור קלוש לבית האח במקום חמים. לאחר מכן, הוא לקח עששית מהכניסה לחדר והניח אותה ליד השמיכה. "נשב כאן, טוב? יותר נוח על הרצפה." הוא אמר והתיישב על השמיכה.
אנני הנהנה והתיישבה לצידו. "אחיך נחמד, סוחב בשבילך אינציקלופדיות"
"פעם אחרונה שניסיתי להרים את הדבר הזה הגעתי לבית חולים."
"אוי"
"הנה הן" אמר ג'ייק והניח את ערימת הספרים הכבדה ליד השמיכה.
"תודה"
"להכין לכם תה?" הוא שאל.
"לא תודה. זה בסדר" חייך אוליבר. ג'ייק הלך למקום אחר.
"טוב…" החל אוליבר ולקח לידו את אחד מהספרים. "שנתחיל?"