גינת הצללים, פרק 26-דד ליין

"מה- מה אתה עושה כאן?!" מקסוול עצר את עצמו מצעוק, שכן שקט היה קריטי כרגע, אך בכל זאת הוא לא ציפה [או רצה] לראות כאן את אחיו הקטן.
"לא ידעתי לאן אתה הולך. מה זה המקום הזה?" ברנדי ניסה להציץ מעבר לכתפו של אחיו הגדול, שמיהר לאחוז בפניו ולהצמיד אליו את מצחו.
"ברנד, אתה חם." הוא קבע מיד. "תחזור למקום שלנו, אני כבר אהיה שם."
"יש שם אנשים…" ברנדי הרים את שרוולו מעט והראה למקסוול סימן גדול וחדש לגמרי.
"אוח…" נאנח מקסוול בצורה חרישית וחיבק את ברנדי בחוזקה. "אז תישאר כאן, בפינה הזו, אוקיי? ואל תסתכל, ואל תקשיב, ואם אתה שומע אותי אומר לך ללכת אז אתה בורח, מובן?"
"מקס… מה אתה עומד לעשות?…" ברנדי לא התנגד לחיבוק. הוא לא זז בכלל, למעט רעידות קלות של קור.
"אני עומד להחזיר לנו מה ששייך לנו. אתה מבין, אח קטן? ההורים השאירו את הכסף בשבילנו, לא בשביל הגנבים האלה, ואני צריך להחזיר אותו."
"למה אתה צריך להחזיר אותו?"
"כי אני צריך לדאוג לך, אתה מבין? אתה חולה, אתה צריך תרופה." הוא נתן לו נשיקה עדינה בקצה ראשו, בשקט.
"אז בוא נקנה תרופה, למה אנחנו צריכים לסכן את עצמנו?" הוא שאל בקול חרישי.
"כי זה הכסף שלנו, נכון? זו מתנה שקיבלנו מההורים, וזה שייך לנו. אין להם זכות להשתמש בזה."
"אבל… אם הם גם צריכים את הכסף הזה? למה אנחנו לא יכולים לעבוד במשהו?"
"כי אנחנו ילדים! הסברתי לך כבר, לא יקחו אותנו לעבודה. חוץ מזה, להם יש בית לפחות. אנחנו זקוקים לכסף הזה יותר, אתה מבין? עכשיו, שב כאן ושמור על השקט. אני יודע מה לעשות, והכל עומד להיות בסדר. אוקיי? רק אל תעשה שום דבר." מקסוול שחרר את החיבוק והביט בברנדי בארשת רצינית, ממתין לתשובה.
ברנדי נאנח לאחר כמה שניות, השפיל מבט ואמר בקול חרישי; "אם אתה מבטיח לשמור על עצמך."
"אני לא אתן לשום דבר לקרות לי, הרי מישהו צריך לשמור עלייך." מקס חייך והעיף קצת שיער מעיניו של ברנדי.
"נתראה בקרוב," הוא אמר ונכנס לתוך החדר, ולאחר חמש דקות החלה להדהד אזעקה חזקה ברחבי כל הבניין. האזעקה הייתה משונה, כאילו המילה "ברנדון" נאמרת בכל פעם.
ברנדון פקח את עיניו, מוצא את עצמו על הספה עם אחותו התאומה עומדת לידו. "היה לך סיוט? צרחת."
"באמת?" ברנדון שפשף את עיניו והתיישב על הספה.
"כן, ממש נבהלתי. כבר חמש דקות אני מנסה העיר אותך."
ברנדון סידר את הכובע שלו. "מה השעה?"
"ארבע וחצי."
"או, אוקיי. חברים שלי אמורים לבוא עוד חמש דקות בערך, תוכלי…?"
"לפנות את הסלון? בטח, בלי בעיה. איזה חברים, הילדה עם השיער הכחול מהנשף?"
"גם היא, גם לוקיאנו."
"אוה, חזרתם לדבר? זה טוב. התגעגעתי לבחור. טוב, לי יש סלון לפנות, לך יש כוס תה שחור עם חלב על השולחן. אין צורך להודות לי."
"תודה רבה, גרייס." חייך ברנדון ולקח את כוס התה שלו.
"אמרתי הרגע שאין צורך, תלמד אנגלית." גרייס חייכה אל ברנדון. "תגיד, מתי אמרת שאוליבר יחזור?"
"עוד שנה, אני חושב." הוא שיקר, לוגם מיד לאחר מכן מכוס התה שלו. "מתוק." הוא ציין.
"כמו שאתה אוהב." היא חייכה והלכה לחדרה.
הוא הניח את כוס התה שלו על השולחן ונאנח חרישית. הוא שנא לשקר לה, וזה בהחלט לא היה קל גם אם הוא אהב.

דפיקה נשמע בדלת וברנדון מיהר לפתוח. "היי אנני, לוקיאנו," הוא אמר בחיוך וזז הצידה, נותן להם להיכנס.
"חמור, מסיים היום בשתיים." מלמל לוקיאנו בשקט. "איך ישנת?"
"מה, רואים עלי?"
"על החולצה, בעיקר." אנני הזיזה קצת את הצווארון שלו, וברנדון מיהר לסדר את עצמו.
אנני גיחכה קלות. "באמת, זה רק אנחנו כאן. למה אתה צריך להיות כזה רשמי?"
"אם אני לא אהיה, מי יהיה?" הוא שאל והתיישב על הספה. "איפה הפיות שלך?"
"אתה יודע שאנחנו לא רואים אותם, מאיפה אנחנו אמורים לדעת?" לוקיאנו התיישב לידו. "אתם חושבים שזה בסדר אם נתחיל בלעדיהם?"
"אני מניח לעצמי, אני לא יודע. מה דעתך?" הוא פנה אל אנני.
"אם הם לא כאן, בטח יש לזה סיבה."
"רגע, לא אמרנו שהם מלאכים? אולי אם נתפלל אליהם הם ישמעו?"
"כמו… טלפון?" אנני שאלה, וברנדון הנהן.
"בטח יש הרבה מלאכים. כדאי לציין שם לפני שננסה. איך קראו להם, שוב?" שאל לוקיאנו.
"ג'ק וקלארה." ענה ברנדון. "אני מניח שבגלל שהם שייכים לך אז את בטח האחת אמורה לקרוא להם, לא?"
"זו אפשרות." אנני התיישבה ליד לוקיאנו. "אבל מה אני אמורה לעשות?"
"המ… תנסי לומר את השמות שלהם ולבדוק אם הם שומעים את זה?"
"לא, תנסי לקרוא לאחד מהם לפחות."
"בקול רם?"
"אני מניח שזה לא יזיק." לוקיאנו משך בכתפו.
היא כחכחה בגרונה והביטה לתקרה, מעבירה את ידה על העורף שלה. "אה… קלארה? את שומעת אותי? אמ… אם כן, אז תוכלי… לא יודעת, לאתר אותי או את ברנדון או משהו ולבוא הנה?… אנחנו בבית של ברנדון… אם זה עוזר במשהו…" היא הסמיקה עמוקות והביטה בברנדון. "אני מרגישה מטופשת."
"בטח שתרגישי מטופשת, את מגמגמת בלי סוף." היא שמעה קול נשי בראשה, והביטה סביב בעיניים גדולות.
"היא כאן," חייך ברנדון. "שמעת אותה?"
"היא דיברה בתוך הראש שלי…" אנני מלמלה.
"ככה הם מתקשרים עם בני האדם שהם אחראיים עליהם, כעיקרון. אוה, ומסתבר שזה טוב שאמרנו את השם שלה, אחרת כל המלאכים היו שומעים את התפילה הזו."
"ומה עם הבחור השני?"
"ג'ק? הו, הוא סתם נעלב שבחרת לקרוא לקלארה ולא לו."
לוקיאנו חייך חיוך קטנטן והוציא את הספר מהתיק. "ניסיתי לקרוא אותו היום, וזה לא הלך."
"אז בעצם, איפה עצרנו בספרייה?"
"אוליבר." אמרה אנני כמעט מייד.
"נכון, אוליבר… טוב, אחרי קריאה בספר שלי וקצת פטפוטי פיות-"
"מלאכים."
"-שיהיה. מסתבר שהוא לא במאה אחוז מת."
"עכשיו הקטע הקשה מגיע, ילדה. כדאי לך להתכונן." קול גברי היה הפעם בראשה.
"הבעיה היא שהגוף הפיזי שלו… נלקח. הנשמה שלו עדיין שם בפנים, היא תקועה שם בלי אפשרות לצאת, אבל כל עוד מקסימילאן שם זו תהיה בעיה."
"כן, הוא רציני, אין כמעט סיכוי שהוא יוותר על בעל תפקיד כמוהו."
"אבל, אם נמצא עסקת חליפין זה יכול לעזור. אולי, אם נמצא משהו שהוא ירצה יותר, זה יכול לעזור."
"ואיך אנחנו מוצאים דבר כזה?" היא שאלה. "מה מלאכים רוצים בכל אופן?"
"חלקם נשמות, חלקם גוף חדש, חלקם דברים אחרים… צריך לברר מה הוא הכי רוצה, אבל ההימור הכי טוב שלנו כרגע הוא על נשמות." לוקיאנו סיים לדבר והביט בברנדון ואנני.
"מה הם עושים עם נשמות?" שאל ברנדון בשקט.
"מגייסים עוד אנשים לצד שלהם, זה פשוט. חלק… הופכים להיות עטלפים, או יונים, תלוי לאיזה צד הנשמה ניתנה. חלק… לא יודע, לא הצלחתי לקרוא את זה."
"ג'ק אומר שהם הופכים למקור אנרגיה זמין."
"מה?"
"במקום ללכת לגן עדן או גיהנום, הם הופכים לאנרגיה. בשביל ליצור יקום חדש לגמרי."
"למה ליצור יקום חדש?" לוקיאנו דפדף בספר שלו במהירות.
"בגלל שהיקום הזה מלא בשחיתות. יש כאלה שמתו ופשוט קיבלו כנפיים, בלי בחירה, הם בעיקר אלה שמחפשים אנרגיה. הרי אם יקום חדש נוצר, אז הם יוכלו לשמור עליו כמו שצריך. בלי שחיתות, בלי כל הדברים שרעים כאן."
"ואתם בטוחים שמקסימילאן הוא מהסוג שמחפש נשמות?"
"סביר להניח שלא, אבל זה קלף המיקוח הכי טוב שלנו כרגע. אולי בעתיד נמצא משהו טוב יותר."
"ברנדון… יש לנו דד ליין." לוקיאנו אמר בקול חלול, בוהה בספר. "לנשמות תקועות יש כמו תאריך תפוגה, שנה אחרי שהן איבדו בעלות על הגוף שלהן. במשך השנה הזו הן מתמזגות עם זה שהשתלט לאט, ואחרי שנה… אין עוד איך להפריד בינהם."
"נכון." ברנדון הסתובב במהירות, למצוא מי מדבר. הבחור עם העיניים הבהירות היה שם, ומשהו בו נראה… מוכר יותר?
"מה זה?" שאלה אנני בפחד קל, ולוקיאנו ניסה למצוא את הדבר שעליו ברנדון מסתכל.
"אני בריידי. אני באתי לעזור."