גינת הצללים, פרק 25-מוטיב הכנפיים

"אוקיי, אם ככה…" לוקיאנו נשם עמוק. "יש משהו שאתם רוצים לשאול, בכל מקרה?"
"למען האמת, כן."
הבנים הפנו אל אנני מבט מופתע מעט. היא רק המשיכה לדבר.
"מאיפה אתה יודע מה שאתה יודע? כלומר… במקום ברנדון, אני חייבת להודות שגם אני הייתי בוטחת בך, וזה לא כאילו אני לא, אבל…"
"כל מה שסיפרתי לכם נשמע כמו סיפור פנטזיה עקום נכשל?" לוקיאנו השלים, ואנני הנהנה במבוכה קלה.
"אני רואה…" הוא נאנח. "אבל ההסבר עלול להיראות לך אפילו מוזר יותר."
"שמעתי הרבה דברים מוזרים בחיי, רובם הגיעו ממך. אני חושבת שאסתדר גם הלאה."
"אם את אומרת." הוא לקח את התיק שלו והניח אותו על ברכיו, מוציא מתוכו ספר ישן ומרופט, עטוף בעור שחור ועליו כתוב באותיות כסף בשפה שאנני לא מכירה.
ברנדון הסתובב לרגע, אומר את המילה "יקום?" בטון מבולבל.
"כן, איך ידעת?" שאל לוקיאנו בבלבול, מצמיד את הספר לחיקו.
"הם אמרו את זה," אמר ברנדון והצביע לאוויר שלידו. "הבלתי נראים."
"אני רואה…" לוקיאנו העביר את אצבעותיו על צדו של הספר במחווה אוהבת. "תגיד, הם שומעים אותי?"
ברנדון הביט הצידה, ואז הנהן לחיוב.
"מעניין… מה אתם יודעים על הספר?" הוא שאל.
ברנדון המתין במשך כחצי דקה, ואז התחיל לדבר. "הם אומרים שזה ספר אחד מתוך שניים עשר ספרים שנכתבו בידי גבריאל ו… איך אמרת? ח… חמקיאל, כן? אוקיי. הם בין המלאכים הראשיים, אלה שאלוהים יצר בעצמו, והם כנראה השניים המכריעים ביותר. הספרים זה בעצם אוסף של מידע לגבי היקום, הגורל והזמן כולו. הם שואלים איך הספר הגיע אלייך."
"מצאתי אותו יום אחד. זוכר שלפני כמה שנים אני, אתה ואוליבר טיילנו יחד ועברנו דרך שטח די חי עד לעיר אחרת? אז מעדתי שם על משהו, והמשכתם ללכת כי לא שמתם לב כל כך, ובדקתי על מה מעדתי וראיתי שם שלושה ספרים כאלה. אפילו שאני לא יודעת איזו שפה זו, הצלחתי לקרוא את הכותרת. באשר לתוכן, היו זמנים שהצלחתי לקרוא וזמנים שלא. אני תהיתי ממה זה נובע, אתם יודעים?"
"הם לא יודעים," אמר ברנדון, ואז כשלוקיאנו עמד לחזור לדבר הוא עצר אותו בהנפת אצבע, מקשיב. "הם גם אומרים… שהם לא יודעים למה לפעמים אתה יכול ולפעמים לא, אבל מסתבר שאתה אחד מבעלי התפקידים האלה שסיפרת לנו עליהם. כנראה זה לא כתוב בספר שלך, אבל יש תפקיד בשם 'קורא', והוא לא מגיע בכל דור… הספרים כאילו… מתגלים בפניו, כן? מה? פורטל? מה זה?… אני מבין… הגיוני, אני מניח."
"מה הגיוני?" שאלה אנני בשקט.
"יש אדם, שהוא לא באמת בעל תפקיד אבל הוא כן מיוחד, שתמיד בא עם הקורא בשביל לעזור לו לפענח את הספרים… קוראים לו פורטל. הקוראים הם נדירים, והפורטל אפילו נדיר יותר ויכול להיות שעד סוף חייו אפילו לא ידע מה הוא היה… כי הוא רואה מלאכים כמו שהוא רואה אנשים רגילים, אז הוא לא מבדיל… בעצם זה סוג של חיבור בין היקום של המלאכים והיקום של בני האדם."
"וזה… אתה, כן?" אנני שאלה בקול שקט, כזה שהיא בעצמה כמעט ולא שמעה.
"כן… מסתבר. זה ההסבר היחיד למה אני רואה אותם."
"אתם מלאכים?" שאלה אנני. "כלומר, אני הבנתי מלוריאנו משהו על עטלפים ויונים, אבל… מה ההבדל? אני לא מבינה."
"גבריאל וחמקיאל לא יצרו את התפקידים, זה כמו גליץ' כזה במערכת, והם ראו את האנושות… כמה העולם נהרס, לאט לאט, והחליטו שיש סיבה למה הגליץ' הזה בעצם קרה. בשביל להציל את העולם, או האנושות, והם לא הגיעו להחלטה משותפת מה לעשות בהם. גבריאל רצה לתת להם לתקן את העולם דרך תיקון האנושות, וחמקיאל חשב שזה לא יעבוד ואמר שצריך להשמיד את רוב האנושות בשביל ליצור אחת חדשה."
"איפה אלוהים היה בזמן הזה?"
"הם לא יודעים, המלאכים הראשיים לא מספרים להם הכל. בכל אופן, הם התחילו לקחת נשמות, לאט לאט, כל אחד גידל בעצמו את הנשמות כמו שאלוהים עשה עם המלאכים. מסתבר שלכל מלאך ראשי היה סוג שונה של כנפיים, והכנפיים של גבריאל היו כנפי יונה, וזה מה שקיבלו הנשמות שהוא הפך למלאכים. מכאן קוראים להם יונים. הנשמות שחמקיאל לקח קיבלו כנפי עטלף, כמו שלו, זו הסיבה שהם עטלפים. וכל קבוצה צריכה לפעול ככה שבעלי התפקידים יסכימו מרצונם החופשי להשתייך לצד הזה או הזה. זו המשמעות שלהם."
"זה לא נשמע נחמד במיוחד…" לוקיאנו מלמל בשקט. "רגע, ולכל בעל תפקידים יש עטלף ויונה?"
"לא, לא לכולם. לרוב יש, אבל לקורא ולפורטל אין, למשל… רגע, אז למי אתם שייכים?" ברנדון הפנה ראש אל עבר אנני. "הא."
"מה… שלי?"
"כן, מסתבר שאת תפקיד בשם בובנאית. ברצינות, השמות שלכם לא משהו."
"אז למה הם לא מנסים להעביר אותי? ואיך בעצם הם מעבירים אם אנחנו לא שומעים אותם או רואים אותם?"
"תת מודע. היו לך אי פעם חלומות שממש השפיעו עלייך?"
"לא…"
"טוב, אז כנראה שהם לא טובים מאוד בעבודה שלהם. בכל אופן, א-"
הצלצול קטע את שיחתם.
"אולי נישאר?" ברנדון שאל בשקט.
"מצטער, אי אפשר. נבוא אלייך היום אחרי בית הספר, אנחנו עוד לא התחלנו לגעת בנושא אוליבר."
"אוליבר?" שאלה אנני בשקט.
"מצטער אן, אחרי בית ספר." לוקיאנו לקח את התיק שלו והלך במהירות לשיעור.
"בואי, שלא נאחר לשיעורים שלנו," אמר ברנדון ולקח את התיקים שלו ושל אנני.