גינת הצללים, פרק 24- המקום אליו קתולי מאמין לא נכנס בלי צליבה

השיעורים הזדחלו לאיטם, אנני שיקרה למורים שהייתה חולה בשפעת ושאישור יינתן בזמן הקרוב.
השיעורים לא השתנו, היא הצליחה להשלים את החומר בלי בעיה שכן כבר למדה אותו בעצמה בבית לפני הרבה זמן.
ההפסקה הגיעה ואנני נפגשה עם לוקיאנו וברנדון במדרגות.
"שינוי בתוכניות, ספרייה," אמר ברנדון והציע לה את ידו. "בואי."
"טוב," אנני אמרה ולקחה את ידו של ברנדון. הם עקבו אחרי לוקיאנו לספרייה. "למה ספרייה?" היא שאלה לאחר זמן מה.
"כי שקט בסיפרייה ואף אחד לא מקשיב שם."
"ואצלי בבית כן מקשיבים?"
"כן."
"את רואה, ה… דברים האלה, שאת לא רואה-" החל ברנדון לומר.
"הילדה עם הצעיף האדום?"
"בדיוק, אז הם באו לכיתה שלי ואמרו שגם הם רוצים לשמוע התייעצויות."
"ואנחנו מאמינים להם?" אנני הרימה גבה.
"לפי לוקי, כן."
"למה? ולמה אנחנו סומכים עליהם?"
"את מבינה, יש לי… מקורות, לדברים שאני יודע. בדקתי קצת ואני מניח שזו האפשרות הכי טובה שלנו. חוץ מזה- והנה משהו שאת ממש תאהבי-" לוקיאנו סטה מהדרך ומשך את אנני איתו, לוחש באוזנה את סיום המשפט.
עיניה נפקחו בניצוץ והיא הנהנה בחיוך מאושר. "רגע, אתה רציני?"
הוא הנהן בחיוך מלא ביטחון. "להציל, לפחות. בתקווה שהוא גם יחזור, אבל המעט שאנחנו יכולים לעשות-"
"אהמ, הסיפרייה מחכה!" קטע אותם ברנדון והשלושה הלכו לספרייה במהירות, חולפים בדרכם על פני תלמידים רבים.
"רגע, יש דבר אחד שאני לא מבינה," אנני נעצרה כמה מטרים לפני הכניסה לספרייה. "יש ספרנית, איך היא לא תקשיב?"
"בלי בעיה." לוקיאנו חייך חיוך רחב. "אתה," הוא פנה אל ברנדון, "החברים הדמיוניים שלך כאן?"
"הם לא דמיוניים, וכן." הוא רק הביט לצד ימין שלו ומצא את קלארה וג'ק מביטים בהם בעיניים סקרניות.
טוב, רק בו.
"יופי," אמר לוקיאנו ונכנס לספרייה.
אנני וברנדון נכנסו אחריו, הדלת נסגרה מאחוריהם אבל זה לא מנע מקלארה וג'ק להיכנס.
בשולחן שליד הכניסה ישב איש לא צעיר ולא מבוגר, שיערו האפיר מעט ומשקפיים גדולות ועגולות היו על עיניו. הוא הרים אליהם מבט כשנכנסו, עיניו היו חומות בגוון יפיפה. "הו, תלמידים." הוא מלמל לעצמו וחזר לספר שהחזיק בידיו, מבטו משתהה על לוקיאנו וקצוות פיו מסתלסלות בחיוך קטנטן ובלתי מורגש.
"כן, שלום אדוני." אמר לוקיאנו ועקף את השולחן, מסמן לאנני וברנדון להישאר במקום לרגע. הוא החליף כמה מילים מהירות עם הספרן, שמסתבר שהוא ספרן ולא ספרנית, ואותו הספרן הנהן וקם, סגר את הספר שלו עם סימנייה על העמוד שהוא קרא ונכנס למשרד הקטן שלו כאשר דלת המשרד נסגרת אחריו.
לוקיאנו חייך והמשיך עמוק יותר לספרייה. לאחר כמה צעדים הסתובב ושאל; "היי, אתם באים או לא? אין לנו את כל היום, בקושי רבע שעה יש לנו."
אנני וברנדון מיהרו להדביק את הפער בינהם לבינו, והם הלכו יחד אל תוך משהו שנראה כמו חדר קטן, כששני קירות שלו הם בעצם מדפי ספרים שמחוברים למדפים של הקירות של החדר הכולל. על המדפים היו ספרים שאנני לא ראתה בימי חייה, או שמעה עליהם.
לוקיאנו צלב את עצמו לפני שנכנס, משתדל לא להביט בקירות המלאים בספרים לא מוכרים.
"מה הקטע של המקום הזה?"
"ספרים של מבוגרים." לוקיאנו החביא את פיו מעט באומרו דברים אלה. "אבל אף אחד אף פעם לא בא לכאן אז זה מקום שקט."
"למה צלבת את עצמך, אז?"
"כל קתולי מאמין היה צולב את עצמו לפני שהוא מקיף את עצמו בספרים שאסור לו לקרוא לפני החתונה." ברנדון נכנס גם הוא, בלי צליבה, והתיישב על אחד הכיסאות שבקושי נכנסו למקום הקטן.
אנני נכנסה גם היא והתיישבה על כיסא שלישי. מבפנים, המקום היה מרווח יותר. בנוסף, שם היו כמה ספרים שהיא שמעה עליהם משהו פה ושם, חלקם סוטים יותר וחלקם פחות, כל הדרך מ"יער נורווגי", דרך "לוליטה" וכלה ב"חמישים גוונים של אפור". היא הניחה שבטח יש הרבה יותר סוטים אם מאמינים צריכים להיצלב לפני כניסה.
"אז נתחיל?" לוקיאנו הביט בעיקר בברכיו או בברכיו של ברנדון, סמוק רק קצת.
"כן," ברנדון חייך חיוך קלוש ואנני הנהנה בשקט.