גינת הצללים, פרק 22-מקדונלס

בשבוע שלאחר מכן, אנני הייתה בעיקר סגורה בחדר שלה. כשההורים שלה היו בעבודה היא יצאה ולקחה משהו לאכול, אבל רוב היום היא ישבה במיטתה או טיפלה בבובות שלה. הקולות בראשה ניסו לנחמה, אך לשווא, שכן הם נשמעו כעת כמו הדים רחוקים והיא ידעה שהם לא מבינים.
היא לא בכתה בכלל. היא בכתה על גג העולם מספיק, וכל מה שנותר בה כעת היה חוסר רגש. היא לא הייתה עצובה, והיא לא התגעגעה, אבל היא גם לא הייתה שמחה. היא לא הרגישה כלום.
כל אותו השבוע היא לא הלכה לבית הספר. ההורים שלה, שהיו שקועים בעבודתם כתמיד, לא שמו לב.
ביום השביעי, הוריה נעדרו ליומיים בשל נסיעות עסקים. זה לא היה מצער או מיוחד, היא כבר הייתה רגילה להישאר בבית לבדה. היא הסתדרה לבד עם הבובות שלה.
בעודה משכיבה את הבובות שלה לשנת צהריים עם מוזיקת כלי מיתר בוקעת מהפלאפון שלה, נשמעה דפיקה בדלת הכניסה הראשית.
"הם כבר חזרו? לא עבר יום אחד…" היא מלמלה בשקט והלכה לפתוח את הדלת.
להפתעתה, כשפתחה את הדלת היא ראתה את ברנדון ולוקיאנו עומדים שם ומביטים בה. "בואי," אמר לוקיאנו.
אנני כבר הספיקה לשכוח את המבטא האיטלקי הקל שלו.
"לאן?" היא שאלה, מבולבלת.
"למקדונלס." ברנדון הביט בלוקיאנו. "הוא אומר שהוא יודע מה קרה באותו בערב."
לוקיאנו הנהן, מאשר את דבריו של ברנדון.
"אז למה במקדונלס?" אנני שילבה את ידיה ובההתה בו במבט בוחן.
"יש שם הרבה אנשים, אי אפשר להקשיב."
"הבית שלי ריק-" החלה אנני לומר, אך נקטעה.
"את רק חושבת שהוא ריק. קחי מעיל ובואי."

בנסיעה לסניף של מקדונלס, כולם היו בשקט חוץ משדרן חדשות ארור ברדיו שברבר על דברים חסרי משמעות.
רק אז, בשקט הזה שהיה מלא ברעשי רקע מהרדיו המעיק, אנני הספיקה לחקור את האוטו בכל חושיה. הוא היה ישן יותר למראה ממה שהיא חשבה בהתחלה, והמושבים היו רכים יתר על המידה, ובלויים. הם גם לא היו נוחים כמו שהיא חשבה שהם, אולי זו הייתה רק ההתרגשות לכבוד הנשף?
עמד באוויר שבאוטו סוג של ריח ישן, אפילו מגעיל, כאילו דבר-מה נרקב שם בעבר ונזרק, אך החלקיקים שלו נותרו לטנף את האוויר ושום פתיחת חלון ומטהר אוויר בריח אוקיינוס לא ישנו את זה.
היא צפתה בשמיים האפורים מבעד לחלונות בדממה, הבתים עברו על פניה במהירות. היא התנתקה מהעולם וצפתה בבניינים המכוסים במעטה שלג לא עבה במיוחד, בעצים העירומים שנראו עייפים, כאילו הם הולכים לישון. קולו המרגיז של השדרן התחלף במוזיקה קצבית שהייתה נדמת לאנני כזמזום חסר משמעות במרחק.
היא כמעט והייתה עצובה כשלוקי כיבה את הרדיו וסגר את החלון שלו. סימן לכך שהנסיעה נגמרה.
היא יצאה מהמכונית וסגרה את הדלת בחוזקה, אך לא יתר על המידה. זו הייתה הפעם השנייה שלה במכונית הזו והיא הבינה כמה כוח צריך להפעיל על מנת לסגור אותה.

כשהם נכנסו לסניף המקדונלס היא הרגישה את ההבדל. בחוץ הכל היה שקט, לבן וקריר, בעוד שבסניף נשמעו דיבורים והמולה מכל עבר. לאוויר היה ניחוח שומני, על אף שהיה בו דבר מה נעים. הקירות בהם שלטו הצבעים צהוב, אדום וחום ביחד עם האנשים הרבים העניקו למקום תחושה חמימה, לא שזה היה נחוץ עם מערכת החימום שבמקום.
היא וברנדון התיישבו ליד שולחן פנוי לארבעה בעוד לוקיאנו הלך לקחת בשבילם מזון.
היא החליטה לנסות ולצוטט לשיחה בין שני בני זוג וגילתה שלוקיאנו צדק. המילים שלהם התערבבו בתוך ים הדיבורים, והיא קלטה רק קטעים קצרים ולא מועילים משיחתם.
"מה לדעתך הוא יגיד?" שאל ברנדון בעניין והסיר את הכובע מראשו.
"אין לי מושג, ולך?"
הוא נראה כאילו הוא מנסה להעלות תיאוריית קונספירציה מסובכת בראשו למספר רגעים, ואז נכנע. "לא יודע, הלוואי והוא יחזור ונגלה."
אנני הורידה את המעיל שלה והניחה אותו על הכיסא הריק שלידה, כמה דקות לאחר מכן לוקיאנו חזר עם שני מגשים; אחד מהם היה עמוס בשלושה המבורגרים וכמות לא מבוטלת של צ'יפס, על השני היו שלוש כוסות משקה והרבה שקיות רטבים קטנות.
הוא הניח את שני המגשים על השולחן והתיישב לצד ברנדון, לוקח את אחד ההמבוגרים שלו ופותח אותו. הוא הוציא משם את החמוצים ופתח שקית קטשופ שתחליף אותם.
הוא נראה מרוכז כל כך בעבודתו והשניים תהו אם הוא באמת מרוכז כל כך, או שהוא רק גורם להם לחכות.
"חשבתי שרצית לספר לנו משהו." אמר ברנדון ולקח את אחת הכוסות וקש. הוא החל לערבב את המשקה בעזרת הקש.
"כן, אבל כדאי שנאכל קודם. יהיה לי זמן לנסח את פיסת המדע הבדיוני שאתם עומדים לשמוע."
אנני פתחה את פיה לומר משהו, אבל עצרה את עצמה כשראתה את ברנדון נאנח ולוקח את אחד ההמבורגרים בכניעה. היא עשתה כמוהו.
לאחר כרבע שעה, כשבאמצע השולחן ישנו מגש עם המבורגר חצי אכול ומעט צ'יפס ליד בריכת קטשופ קטנה, אנני נאנחה בשנית. "לוקי," היא היישירה אליו מבט רציני. "תדבר בבקשה."
הוא החליף מבט עם כוס הקולה שלו וסובב אותה פעמיים, ואז הרים אליה מבט כנוע. "יש סיכוי טוב מאוד שלא תאמינו למילה ממה שאני עומד לומר לכם."
"אני אסתדר." אמר ברנדון ולגם מהכוס שלו, אנני הנהנה בהסכמה.
"טוב…" לוקיאנו נשם נשימה עמוקה ומבטו התמקד בכוס שלו. "אוליבר… הוא לא בחור רגיל. יש תפקידים בעולם, לא הרבה. לכל אדם בעל תפקיד יש שני מלאכים, יונה ועטלף. כל אחד מהם אמור לנסות ולגרום לבעל התפקיד ללכת לצד שלהם. על העטלפים ליצור כאוס, להביא לסוף העולם, בשביל לבנות את העולם מחדש כמקום שהם מתארים כטוב יותר. על היונים לשמור על האיזון ולנסות להשיב את העולם למסלולו הנכון. שניהם זקוקים לאחד מבעלי התפקידים כדי לעשות את זה, שכן הם לא באמת חלק מהעולם הזה. הם נמצאים ביקום מקביל לשלנו, כמו זכוכית חד צדדית בחדר חקירות. הם רואים אותנו, אבל אנחנו לא רואים אותם."
"אני חושב שאני רואה אותם." ציין ברנדון בשקט. לוקיאנו הנהן בתגובה.
"אני לא יודע ממה זה נובע, לא שמעתי על דבר כזה. אני מחפש, אבל… אני לא יכול למצוא."
הוא נאנח קלות, והמשיך בהרצאה שלו. "לכל בעל תפקיד יש מעין כוח, ואוליבר… הוא היה אחד מבעלי התפקידים החזקים בעולם. הוא היה מה שנקרא דילר, ואם הוא היה רוצה בזאת הוא היה משנה סדרי עולם בהנפת אצבע.
"הבעיה העיקרית בדילרים היא שהם מקבלים כוח מאגיה. היונים מבינות הרבה פחות במאגיה מאשר העטלפים, ועל כן לרוב הדילרים צריכים לבחור בין כוח לבין חוסר כוח. לרוב היונים משתדלות לנסות ולתת לדילרים חיים טובים כמה שיותר, לתת לו עצות רבות וטובות כמה שיותר. אנשים לרוב יפנו אל כוח רק כאשר אין להם עוד אפשרות לחיים טובים."
הוא עצר רגע ושלח מבט בחלון הגדול, ואז לגם עוד קצת מהמשקה שלו.
"לאוליבר היו חיי חברה נוראיים, אבל אתם כבר יודעים את זה. הבחירה שלו יכולה להתאפשר בכל האלווין. הוא בחר בעטלפים."
"למה?" שאלה אנני בשקט.
"זה מה שאני מנסה לגלות." השיב לה לוקי. "עם זאת, יש לי תיאוריה. לא היה לו מספיק על מה להילחם בעבר. ואז… הוא פגש אותך." עיניו הבהירות הביטו עמוק באלה של אנני המבולבלת. "הוא ראה שגם לך רע, הוא ידע שלברנדון יכל להיות יותר טוב, הוא החליט לקחת על עצמו את הנטל ולהילחם בשביל כולכם… אבל בעבר זה היה בלעדייך, הוא עדיין לא התפתה מספיק. את היית מה שגרם לו לרצות להצליח, והמטרה מקדשת את ההמצאים."
דממה השתחררה בין השלושה. אנני וברנדון עיכלו את המידע החדש בעוד לוקיאנו אכל קצת המצ'יפס.
"אז… זו אשמתי?" אנני בקושי הצליחה להוציא הגה מפיה.
"לא, זו לא אשמתך. הוא אידיוט ואין לזה שום קשר אלייך."
ברנדון שלח בלוקיאנו מבט כועס, אבל החליט שלא לדבר לפני שירגע קצת. "אז… מה איתו עכשיו?"
"אני מאמין שהוא מת בתהליך. הרוב לא שורדים. היה יותר מדי נוזל חיים על גג העולם."
"נוזל חיים?" שאלה אנני בשקט.
"הדבר השחור הצמיגי הזה."
דממה השתחררה בין השלושה שוב.
"זה מטורף לגמרי, אבל… אני מאמינה לך." אנני אמרה לבסוף.
"גם אני." מלמל ברנדון. "אבל מה זה עוזר לנו?"
"תמיד ישנו הסיכוי הקלוש שהגוף שלו שרד ושאנחנו בסכנה, אפילו שזה נראה מאוד לא הגיוני. אנחנו צריכים לגלות מי עוד בעלי תפקידים, לדאוג ששום דבר לא יקרה עד הדור הבא."

הנסיעה הביתה הייתה שקטה. לוקיאנו התייאש מהרדיו המזורגג וכיבה אותו.
אנני צפתה בשמיים המחשיכים בעוד השמש יורדת אל מתחת לקו האופק. אורות החלו להידלק בעיר והפכו משהו במראה שלה לקסום, אם כי אנני לא ראתה דבר יפה בה. היא הייתה עסוקה מדי בלחשוב מה היה יכול לקרות אם היא הייתה יודעת, אם היא לא הייתה פוגשת אותו מעולם, אם משהו היה משתנה ומי עוד הם בעלי תפקידים. שאלות רבות התרוצצו בראשה והיא ניסתה למצוא לכולן מענה.
לאחר נסיעה קצרה היא יצאה מהמכונית וסגרה את הדלת, נכנסת לביתה ועולם לחדרה בלי מחשבה נוספת. היא נכנסה לחדר הבטוח שלה וכל הדאגות עפו להן הלאה. היא אפילו לא החליפה בגדים, היא פשוט נרדמה על המיטה שלה.