ג'יני ובן פרק 8

"מה…? למה לא נכנסים..?" שאלתי. "רצינו לחכות שכולן יבואו כדי שנכנס כולן ביחד" אמרה זואי בעצבנות. "סליחה שאיחרתי.." אמרתי בהתנצלות. היא נתנה בי מבט שאומר 'מה שתגידי' והלכנו.
כשנכנסנו וראינו את אווה ודניאלה יושבות בסלון ורואות איזו סדרה מפגרת בטלוויזיה. "אהמ אהמ.." זואי השתעלה, "אכפת לכן?" היא הייתה ממש עצבנית. אווה הסתובבה וישר כיבתה את הטלוויזיה ואמרה בקול מתוק ומתנצל "היי בנות, מה זה התגעגעתי אליכן!" היא באה לחבק אותנו אבל התרחקנו ואף אחת מאיתנו לא ענתה לה. "תראו אני יודעת שאתן כועסות אבל בואו נשלים זה כבר נמשך יותר זמן, סולחות לי?" "אני חושבת שאת צריכה לבקש סליחה קודם מלילי" אמרו בת'אני ואמה באותה הנשימה. "אוקיי, זה פייר מכן לבקש את זה" אווה נשמה נשימה עמוקה, "לילי, אני מצטערת, סולחת?" וחייכה חיוך צבוע ומסוכן. לא הייתה ללילי ברירה, "אמ.. כן.. שיהיה" אווה ישר חיבקה אותה. "אני כל כך שמחה שאנחנו בסדר" פתאום דניאלה אמרה, אווה הישירה לה מבט מאיים שאמר 'תשתקי ואל תהרסי לנו את התכנית' והיא ישר סתמה.
נשארנו אצלה קצת אבל האווירה הייתה ממש לא נעימה, החלטתי ללכת, "טוב אני צריכה ללכת…" "כן גם אנחנו" אמרו פתאום כולן בבת אחת. "טוב, אז מחר הכל יהיה בסדר, נכון?" אווה חייכה "אמ.. כן כן נראלי שכן" כולן מלמלו.

בדרך הביתה כולן דיברו ועשו רעש ורק אני הייתי בשקט, לא היה לי על מה לדבר. זואי התקרבה אליי ושאלה "מה קורה ג'יני? את ממש שקטה היום הכל טוב?" "כן, למה שלא יהיה" חייכתי. אבל משהו באמת לא היה טוב, הרגשתי שאני כבר לא חלק מהחבורה שלהן.. שאני כבר לא שייכת. אף פעם לא היו לנו את אותם תחומי עניין, אותם חברים, אפילו המגמות שלנו שונות. לא יצאתי לבלות איתן אחרי בית ספר כבר משהו כמו… 5 שנים ואפילו בחופש לא דיברתי פעם אחת איתן, ולא הרגשתי בחיסרון הזה. משהו לא הרגיש לי טוב כשאני איתן. כאילו זו לא באמת אני.

הגעתי הביתה ואמא שלי ישר ראתה את התסכול שיש בי. "הכל בסדר מותק?" היא שאלה. "אני.. לא יודעת." אמרתי ונשכבתי על הספה. "מה יש בעיות עם בן?" היא שאלה מודאגת, "לא, לא ממש לא.. זה הבנות.." וסיפרתי לה, הכל. "אז אולי הגיע הזמן התחבר עם אנשים שונים.." הציעה אמא בנימה מרגיעה, נימה כזאת שתמיד הייתה מרגיעה אותי לא משנה באיזה מצב. "אבל… איך?" תהיתי. "מאוד פשוט, תתרחקי מהן בעדינות ותהיי את. אנשים יתחברו אלייך בשניות."

בבית ספר לקחתי את העצה של אמא שלי, לא התקרבתי ממש לבנות ולא דיברתי איתן המון והתחלתי להתחבר עם כל מיני ילדים שונים מבית הספר ומהשיעורים השונים שלי. זה היה מוזר, אבל לא מוזר רע אלא… מוזר טוב.
בארוחת הצהריים אני ובן ישבנו על הדשא ולא בקפטריה כדי להיות קצת לבד שנינו. סיפרתי לו על אתמול ועל הרגשות שלי כלפי הבנות. הוא היה כל כך תומך ומבין. "אז אתן לא מדברות?" הוא אמר. "לא יודעת.. למה שאלת?" "סתם" הוא צחק. "אוף יש לי המון עבודות ואין לי כוח" אמרתי ברוגז. "גם לי יש, אז אני מבין שאין סיכוי שנצא מחר?" הוא הרים אליי מבט מהמשחק הקטן שלא עם העלים של הדשא. "אני אתקשר אליך?"אמרתי והוא הנהן, פתאום ראיתי את הילדה שהכרתי בשיעור היסטוריה, אנני, יושבת לבד אז אמרתי לבן שנפגש אחר כך והתיישבתי לידה. "למה את לבד?" חייכתי. "אה.. הילדה מהיסטוריה.. ג'יני? כן?" "כן, למה את לבד?" חזרתי על השאלה. "השאלה האמיתית היא למה את יושבת איתי." הסתכלתי עליה במבט תמוהה, "מה זאת אומרת?" אמרתי תוך כדי צחוק ומבוכה. "מה.. את לא… חברה של ההן?" "מי זה… 'ההן'?" אמרתי. "נו ה… אלה שיושבות ומרכלות כל היום, אווה ואלה." "אה.. האמת שהייתי אבל תפסתי מרחק." היא נשמה לרווחה ואמרה "את חכמה, זה מוצא חן בעיני, אנני." היא הושיטה לי יד ולחצי אותה. "אני יודעת אנחנו בשיעורי היסטוריה ביחד, עם מר. בראון" "כן, תמיד מצחיק אותי שהוא… מתלבש בחום!" שתינו אמרנו באותו הזמן וצחקנו. שמתי לב שהיא מציירת את הג'יני מאלדין והיא הייתה ממש מוכשרת. "וואו, זה מדהים, את לא בשיעור אומנות במקרה?" "אה תודה.. חשבתי עלייך והשם שלך הזכיר לי אותו אז…" צחקתי, "ולא אני לא מסוגלת לצייר ולהראות את זה לכיתה שלמה.." "חבל, אנחנו ממש צריכים אנשים כמוך" חייכתי. "ממש מוזר שלא הכרנו" היא פתאום אמרה "את דווקא נראית אחלה, רק שהסתובבת איתן וזה הרחיק אותי." "מה קרה בניכן?" שאלתי. "תראי זה לא שנאה לכל החבורה הזאת זה בעיקר לאווה.. את מבינה? כשהייתי בכיתה ו' הייתי איתה בכיתה. תמיד הייתי מתבודדת שאוהבת לשבת לבד בהפסקות ולצייר, חברים אף פעם לא היו הצד החזק שלי ובגדול.. התדמית שלי זה 'הפריקית' " היא סמנה גרשיים עם הידיים. "בקיצור אווה תפסה עליי טרמפ והתחילה רדת עליי ולהתעלל בי, אפילו הכריחה את כולם לקרוא לי 'הלוזרית'. זה היה נורא, בגללה עברתי בית ספר אבל חזרתי לתיכון כי הבנתי שאני לא צריכה לפחד ממנה יותר." היית בהלם מהסיפור של אנני. "דרך אגב אני רוצה לשנות את השם ל'אוזי'… נראה לי יהיה יותר מגניב כשאני אהיה DJ.. לא?" היא חייכה. "לגמרי" קרצתי לה.

זה הרגיש לי כמו היום הראשון של בית ספר, כאילו באתי לבית ספר חדש הכרתי אנשים חדשים והתחלתי 'חיים חדשים' במובן כלשהו. זה הרגיש ממש טוב. כשחזרתי הביתה הייתי ממש שמחה ואפילו סיימתי עם העבודות שיש לי, הייתה בי פתאום איזו חריצות שאף פעם לא פגשתי. הרגשתי כל כך טוב שחשבתי לעשות דייט פתע לבן. הכנתי סלסילת פיקניק קטנה עם מיץ תפוזים, עוגיות וחטיפים ויצאתי לכיוון הבית שלו.
הגעתי לבית שלו ודפקתי בדלת. אמא שלו פתחה וראיתי את האכזבה שבעיניים שלה. "כן..?" היא שאלה בנימה עצבנית. חשבתי שזה כבר ברור למה באתי אבל הייתי מנומסת ואמרתי "היי, אני חברה של בן.. הוא נמצא?" וחייכתי. "לא. הוא גולש." וטרקה את הדלת. זה ממש גרם לי תסכול. מה עשיתי לאישה הזאת? החלטתי ללכת לים.
עברתי בבית החלפתי לבגד ים ובגדים נוחים וקצרים והלכתי לים, הוא באמת היה שם רטוב מכל הגלישה. היה איתו הגלשן והוא היה נראה שרירי, שזוף וחתיך. איך שראה אותי הוא חייך ורץ אליי. "היי יפהפיה" הוא קרץ ונישק אותי חזק. הראיתי לו מה הבאתי והוא אמר "מעולה, אני ממש רעב" ושפשף את ידיו זו בזו. התיישבו על המגבת שלו והוא אכל הרבה, וגם אני אכלתי קצת. צחקנו ודיברנו. "איך ידעת שאני פה?" "האמת.. הלכתי לבית שלך ואמא שלך פתחה לי.. שאלתי איפה אתה היא אמרה לי שבים וטרקה את הדלת." "מה?!" הוא היה בהלם. "כן.." אמרתי ולא הסתכלתי עליו.. העדפתי לשחק בחול. "אני ממש מצטער בשמה.. אין לה בושה". הוא התחיל להתעצבן. "בן, בן!" הוא הסתכל עליי "עזוב.. זה לא שווה את זה.. תלמד אותי לגלוש?" העברתי מיד את הנושא.
הוא לימד אותי. בהתחלה על החול כדי שאדע איך לעמוד על הגלשןואיך להיות עם שווי משקל ואחרי זה נכנסנו לים. הוא אחז בי ואפילו גלשתי על גל אחד. היה כל כך כיפי ורומנטי, ובשקיעה התחבקנו והתנשקנו זה היה מדהים. התחלנו לחזור והוא רצה שנחזור אליו. נעצרתי ואמרתי "אולי עדיף שנבוא אליי?", "ג'יין" הוא הרגיע "הכל יהיה בסדר, את איתי ואני לא אתן לה להתנהג אלייך ככה." אז החלטנו שנלך אליו. "אבל אני חייבת להתקלח ולהחליף בגדים, אז נתראה אצלך" חייכתי.

עצרתי אצלי בבית התקלחתי ובאתי אליו. הוא פתח לי את הדלת. התנשקנו ואמא שלו ראתה אותנו. מיד הפסקתי והתרחקתי, בהתחלה הוא לא הבין אבל אז הוא ראה את אמא שלו מציצה. "אמא," הוא התחיל "בן לא" לחשתי לו. הוא המשיך בכל זאת "אני לא מוכן שתתנהגי ככה לג'יני, היא החברה שלי ואני אוהב אותה ואת תקבלי אותה. ההורים שלה תמיד מתנהגים אליי כאילו אני בן משפחה אז גם את תתנהגי אליה בכבוד." "אני בשוק ממך בן! איך אתה מדבר אליי אני אמא שלך!" היא אמרה בעצבנות והלכה. "אוף, למה עשית את זה?! עכשיו היא עוד יותר שונאת אותי" כיסיתי את הפנים שלי בידיים ואמרתי בנימה מיואשת "זה מה שחסר לי עכשיו". "דיי כבר, היא לא שונאת אותך" הוא חיבק אותי.
ראינו סרט ובערב הוא החזיר אותי הביתה. "ביי, אוהב אותך" "גם אני אותך" חייכתי והתנשקנו.
"איפה היית?!" אמא שלי אמרה כשהגעתי הביתה. "עם בן.." "למה לא הודעת?!" "אני מצטערת קרה משהו?" "ג'יני.. דודה של אבא נפטרה.. אנחנו צריכים לנסוע לשבוע להיות שם מה נעשה?" אמא שלי אמרה ביאוש. "יש את בן וחברות.." אמרתי וניסיתי להרגיע אותה "את בטוחה מאמי..?" היא אמרה בספק. "כן, כן הכל בסדר!" לא רציתי להעמיס עליהם. ארזתי תיק והתקשרתי לבן "היי, סליחה שאני נופלת עליך ככה אבל אני אוכל לישון אצלך? יש מקרה חירום וההורים שלי חייבים לטוס.." "בטח! את שואלת בכלל?! אני שתי דקות אצלך."

הגענו עוד פעם לבית של בן. שמתי את הדברים שלי אצלו בחדר והלכנו לבקש מאימא שלו רשות.