ג'יני ובן פרק 17

ככה עמדנו לוגן, בן ואני אחד מול השני בשתיקה מביכה של כמה דקות.
"היי" אמר לוגן "זה ממש לא מה שאתה חושב". 'יופי לוגן, ממש הרגעת אותו..' חשבתי. בן הרים גבה "מאיפה אתה יודע מה אני חושב הא?" היא שאל בעצבנות. "בן תירגע סתם נפגשנו ברחוב כשהייתי בדרך לכאן ודיברנו" אמרתי בסלחנות. "מה יש לך ממנה אה?! אתה לא מבין שהיא איתי?!" בן התעצבן "עוף עוף מכאן חתיכת אידיוט". לוגן הרים את ידיו כאילו היה חף מפשע ואמר "אחי הכל בסבבה אל תדאג, ביי ג'יני." "ביי." סיננתי אליו. הוא התחיל ללכת ובאתי לחבק את בן אבל בן הדף אותי אל החול והתחיל לרוץ אליו. לא הבנתי מה קרה וכשהבנתי התחלתי לצעוק אליו "בן תפסיק מה קורה לך?" הוא התעלם והתקיף את לוגן, הצמיד אותו אל החול והתחיל להכניס לו אגרופים "מה אתה שתיקח לי את הפרסים, את המקום הראשון ועכשיו את החברה?! אהה?? י'מניאק!". "בן תפסיק עכשיו!!!" התחלתי לצרוח מאחוריהם אבל לוגן לא נשאר חייב, העיף ממנו את בן ונתן לא אגרוף בעין. בן כמובן ישר קפץ על לוגן והתחיל להרביץ לו. "תפסיקו שניכם אתם כמו שני בבונים שרבים על בננה מסכנה דיי כבר!!!" צרחתי. כמה אנשים הסתובבו בגלל הצעקות שלי וכשבן ראה את זה הוא ישר קם, העיף חול על לוגן ואמר "כוס עמק." והתחיל ללכת.
עזרתי ללוגן לקום ולנקות את החול מעליו. "אני ממש מצטערת אין לי מושג מה קרה לו" אמרתי בזמן שהתחלנו ללכת. "זה בסדר אל תדאגי פשוט לכי אליו."
רצתי אחרי בן וביקשתי ממנו שיעצור אבל לא עצר, "בן תעצור שאני מדברת איתך, מה עשיתי לך שאתה כועס עליי?" "נמאס לי" הוא נעצר בפתאומיות והסכל עליי. "מה זאת אומרת?" שאלתי בתדהמה. "פשוט נמאס לי, מזה שאני לא בקשר טוב עם אמא שלי, מזה שאני כבר לא מצליח להגיע למקום הראשון ומזה שחברה שלי כבר מתאהבת במישהו אחר שהוא היריב המושבע שלי."
"מה? על מה אתה מדבר בן אני בכלל לא חושבת על לוגן בצורה הזאת! אתה יריב שלו ואני מבינה את זה אבל זה לא אומר שאני לא יכולה להיות ידידה שלו.."
"את לא מבינה שהוא יגנוב אותך ממני?" "יגנוב אותך?! מה אני רכוש?? אני עושה מה שאני רוצה עם מי שאני רוצה ואני רוצה להיות איתך אוקיי?" אמרתי ונישקתי אותו. "ולגבי אמא שלך היא אוהבת אותך ואפשר לסדר את זה, אתה תראה" חייכתי אליו חיוך מנחם.
"תודה אבל אני רוצה להיות לבד עכשיו טוב?" הוא אמר בעצב. "אתה בטוח? אני יכולה להביא גלידה ושנדבר על זה…" "לא אני פשוט צריך להיות לבד, אני אחזור לבית שלי כל המגורים המשותפים האלה.. זה גדול עליי, מצטער" הוא חיבק אותי בקרירות והתחיל ללכת.

התיישבתי על החוף ודמעתי. פתאום לוגן הגיע עם גלידות ביד. "שוקולד ומסטיק או שוקולד ותות?" הוא שאל עם חיוך מקסים על הפנים. חייכתי ולקחתי את השוקולד תות "תודה" חייכתי חיוך מאולץ. "מה קורה? משבר עם החבר" הוא חייך וקרץ, גיחכתי "אין לך מושג עד כמה". "בשביל מה יש אויבים מושבעים? שתוכלי לדבר איתם על החבר שלך" הוא צחק, גם אני צחקתי. באורך פלא הוא הקשיב והבין אותי כשדיברתי איתו והוא פשוט היה שם בזמן הנכון וברגע הנכון. בלי שום אינטרסים ובלי שום התחכמויות. פשוט דיבר איתי. הקשיב לי. היה שם.
"וזהו.. גם בגן עדן יש צרות" צחקתי תוך כדי בכי. "היי לכולם יש תקופות מבאסות אין לך מה לדאוג אתם זוג חזק." הוא אמר כשהתחלנו ללכת הביתה. כשהגענו אמרתי לו "תודה, זה ממש עזר" וחיבקתי אותו. "תמיד כאן כשאת צריכה, באמת" הוא חייך.
נכנסתי הביתה וראיתי מכתב על השולחן והוא היה מבן.
'מצטער זה באמת לא את זה אני.
עוברת עליי תקופה קשה ואני מעדיף להיות לבד.
נדבר
בן.'
התחלתי לבכות והתקשרתי לאמא שלי כדי שתתמוך בי.