ג'יני ובן פרק 13

אחרי דקה שמעתי קול שאומר "היי… הכל טוב?" ניגבתי ישר את הדמעות, משכתי באף ואמרתי עם חיוך מאולץ "בטח, בטח… זה סתם". הוא התיישב לידי, בטוקסידו שחור וחולצה לבנה מכופתרת ועם פחית קולה ביד "היי, אני לוגן" הוא הושיט לי את היד, חייכתי, לחצתי אותה ואמרתי "ג'יני" "הכל טוב ג'יני?" הוא שאל וחייך חיוך מקסים. "עזוב, זה סתם משהו דבילי" "אוקיי" הוא אמר ועשה תנועה של עזיבה עם שתי הידיים "רוצה שלוק?" הוא קרץ. צחקתי "לא זה בסדר תודה" הסתכלנו אחד על השני ופתאום בן התפרץ החוצה "ג'יני! הנה את חיפשתי אותך בכל בית הספר מה קורה לך?" הייתה שניה של שתיקה שהרגישה ממש ארוכה ופתאום לוגן אמר "אני אלך עכשיו…" במבוכה "היה נחמד להכיר אותך" חייכתי אליו והוא הלך. בן התיישב לידי "ג'יני, מה קורה?" "כלום." אמרתי והחלתי לבכות. הוא נעץ בי מבט ששבר אותי והתחלתי להגיד "אני מרגישה מגעילה ומפגרת ולא קשורה לכאן" "למה שתרגישי ככה?" הוא היה מופתע וחיבק אותי. "כי.. כי… כי בגללי אתה לא 'מלך הנשף' ו… ובגללי רבת עם אמא שלך ועכשיו אין לך איפה לגור ו…" הוא עצר אותי. "ג'יני, את הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי בחיים, אוקיי?" הוא הסתכל עליי. רציתי להמשיך אבל הוא עצר אותי והמשיך לדבר "את מדהימה, ואת תמיד שם בשבילי ואני לא רוצה שעוד פעם תחשבי את הדברים האלה ולא תגידי לי את זה כדי שאני אוציא לך אותם מהראש, אוקיי?!" הנהנתי והוא נישק אותי, "יפה, עכשיו את מוכנה להפסיק לבכות?" הוא חייך וניגב לי את הדמעות. חייכתי ואמרתי "אני אעשה את הכל בתנאי אחד, אתה עובר לגור אצלי עד שתשלים עם אמא שלך, טוב?" הוא נאנח ואמר "את בטוחה?" הנהנתי וחיכיתי לתשובה ממנו, "בסדר אני מסכים." הוא קם והלך לקנות שתייה. הוא חזר עם שתי פחיות לימונדה ביד "קחי", "תודה" חייכתי. ישבנו בחוץ באוויר הנעים והסתכלנו על הכוכבים. "אתה חושב שזה יהיה אותו הדבר כשטכנית.. נגור ביחד?" אמרתי קצת בדאגה, "אני באמת לא יודע.. אבל היי, אנחנו צעירים ואני תמיד יכול לחזור לבית של אמא שלי תזכרי את זה, אנחנו כולה בני שמונה עשרה" "אני שבע עשרה למען האמת" תיקנתי אותו וצחקנו.

פתאום אוזי יצאה החוצה בצחוק ואמרה לנו "יואו! אתם לא מבינים מה הולך שם, מכות וזה.. שניים באו שיכורים לכאן!!!!" הסתכלנו אחד על השני, ובן ואני אמרנו ביחד "זה הזמן שלנו ללכת". נפרדנו מאוזי שנשארה שם ל'אקשן' והתחלנו ללכת דרך הפארק, המקום האהוב עלינו. התחלנו ללכת וכבר היה מאוחר, איזה אחת וחצי בלילה. "בוא נישאר עד הזריחה" ביקשתי ממנו "אף פעם לא הייתי בזריחה ערה" הוא חייך. ישבנו לבדינו על ספסל ופשוט היינו מחובקים, דיברנו וחיכינו לזריחה. אחרי כמה שעות טובות שבחלק מהן הייתי רדומה על בן, הזריחה התחילה. הוא העיר אותי בעדינות ואמר "הזריחה ג'יין, תראי איזה יופי" התעוררתי והסתכלתי מוקסמת. "וואו!" אמרתי בקול מנומנם, "זה כל כך יפה." התחלנו לחזור הביתה ופתאום הממטרות התחילו לעבוד. אבל במקום לברוח התחלנו לצחוק ולרקוד. הרגע המושלם הגיע כשהוא הרים אותי ונישק אותי, זה היה כמו סצנה מהסרטים. "אני אוהב אותך ג'יני" "גם אני אותך, בן".