גיל הזהב

"את לא רצינית, מה הוא עשה?" פי פעור, עיני קרועות לרווחה וכולי רועד כעלה נידף.
"רצינית לגמרי" היא הנהנה בפנים חמורות סבר.
"זהו הלך עליי, מה אני עושה? החרא הזה הביא לי רק צער סבל וכאב בזמן שחי, ועכשיו גם כשהוא מת הוא ממשיך להרוס לי את החיים" התיישבתי המום על המדרגה האחרונה לפני מפתן הדלת.
אני כנראה לא אדם של שבעה וגם הלוויות ושאר טקסי המוות לא ממש עושים לי את זה אבל המסמר האחרון בארון המתים, חה חה צחוק הגורל – שלי, היה הצוואה של המנוח כלומר של אבא שלי שצצה לה פתאום על ידי עורך דינו המסור.
"שתדעי לך שאני הולך להילחם בזה" הסתכלתי על אחותי בעיניים רושפות.
"תלחם כמה שאתה רוצה" אמרה שירה "אבל הצוואה הזו חוקית לגמרי. חתומה ונצורה".
"אם את חושבת שאני מתכוון לתת לגנבת הקטנה הזו לברוח עם הכסף שלנו, יש לך טעות. מה היא כבר עשתה: סיבנה לו את הגב, החליפה לו מצעים וחיתול, עשתה לו קיצי בגב".
"אני חושבת שהיא עשתה לו קיצי במקום אחר" שירה קרצה והמרירות הורגשה היטב בקולה.
"לא מעניין אותי איפה היא עשתה לו קיצי, הזונה הזו לא תראה שקל מהכסף שלו" פסקתי וקמתי ממקום מושבי בחדר המדרגות.
נערתי מעליי את עננת העשן שדבקה בי, תוצאה של כל הסיגריות שעישנתי בשרשרת בחצי שעה האחרונה, ונכנסתי לדירה. שירה בעקבותיי טרודה במחשבותיה החלה לאסוף את כל הכיסאות שהיו פזורים בחדר, אני זרקתי את כל שאריות המזון והכלים החד פעמיים ולבסוף הגפתי את התריסים והחלונות הפתוחים בדירה.
הייתה זו כבר שעת ערב מאוחרת, אחרוני המנחמים עזבו כבר מזמן ואנחנו, ילדיו של המנוח נותרנו לאסוף את כל הבלאגן שנשאר, תרתי משמע.
"לפחות על הדירה לא נצטרך להילחם" אמרתי בעודי מטאטא את רחבת הסלון.
שירה לא אמרה דבר.
"למה את לא אומרת כלום" הרמתי את עיניי כשהשתיקה הפכה להיות מעיקה מדי.
"אז זהו שגם לגבי הדירה יש עניין".
"איזה עניין יש לגבי הדירה" הקול שלי טיפס לאוקטבות שהמוסיקה לא ידעה שקיימות כלל.
"זה פחות נורא מהכסף".
"נו יאללה איתך, תשפכי כבר" הייתי כבר על סף חירפון.
"אוקי אז זה הולך ככה. אבא, זכרונו לברכה, הורה ליעקב להשהות את העברת הדירה אליך" שירה עצרה.
"עד ש…"
"עד שאתה תמצא לעצמך איזה ישיש קשיש נחמד ותטפל בו בדרכו האחרונה. נגיד תעשה לו נעימי או קיצי או מה שתבחר בעצמך".
הרגשתי שעוד שנייה יוצא לי קיטור מהאוזניים אבל ידעתי שהאדם העומד מולי, כלומר שירה אחותי, היא לא הכתובת לזעם וחרון אפי.
התיישבתי על אחד הכיסאות שלא נערמו ונעצתי את מבטי ברצפה. בהיתי דקה בערך בטרם שירה נעמדה מולי בדאגה.
"גיא יהיה בסדר אנחנו נסדר את זה. במקרה הכי גרוע נמצא איזה בית אבות שתוכל להתנדב בו כמה שעות בשבוע ונסגור את העניין".
"את לא מבינה שירה" אמרתי והרגשתי איך סכר הדמעות עומד להיפרץ "כל חיי הרגשתי שהוא לא סובל אותי. עכשיו אני כבר יכול לומר שאני יודע זאת בוודאות".
"אני באמת לא מצליחה להבין מה עבר עליו. מצד שני הפסקתי לנסות מאז שאמא מתה. באמת חשבתי שמריה תאפס אותו, חשבתי שהיא טובה בשבילו וגם בשבילנו".
"מסתבר שמריה הייתה טובה, בעיקר בשביל עצמה. הנבלה הזו ידעה מה היא עושה. הוא כנראה גם שיתף אותה בכל הסיפור המשפחתי, הפיליפינית התחמנית עשתה אחד ועוד אחד ויצאה לה קומבינה מוצלחת במיוחד".
"גיא בוא נהיה הוגנים גם אם מוחה החריף הגה את התוכנית בזמן שעשתה פאנלים, כביסה ומסאז' כללי, היא הייתה כאן ואנחנו לא".
"שירה יקירה, את רוצה שאזכיר לך. אני לא יודע מה לגביך אבל אני יודע למה לא הייתי כאן".
"אני יודעת למה לא היית וזה בסדר גמור מבחינתי. מסתבר שפחות מבחינתו"…..