גיל הזהב – חלק תשיעי

אז אני לא מקורי, טוב.
החלומות שלי אינם יוצאי דופן וכשרע לי, זה יוצא פחות או יותר כמו אצל כולם, רק עם צבע כי בכל זאת אני מגיע מתחום העיצוב, וגם ברגעי האימה צריך שיהיה אסתטי.
טיילתי בחוף הים, על החולות הרכים. אנשים בודדים חלפו על פני ופניהם חתומות. רוחות חזקות היכו בי וגלי הים הגבוהים נשברו אל החוף, ונסוגו לאחור במהירות. המשכתי ללכת כאילו יש לי כוחות על, מן מערכת הגנה- חומה שקופה שעוטפת אותי ואינה מאפשרת לכל הרחש הזה להיקלט אצלי. האורות בחוץ נעשו קלושים אך עדיין אפשר היה לראות את הנעשה. אווירת סוף העולם שרתה על החלום. המים שקודם היו חסרי צבע, כי חלומות בדרך כלל הם בשחור לבן קיבלו מאין גוון צהבהב חיוור. ואז בבת אחת נשמע קול שאון מחריד אוזניים למרות שידוע שחלומות הם נטולי פס קול, המים החלו לטפס מעלה מעלה וככל שמי הים צברו גובה, צבעם הפך לטורקיז יפהפה. התחלתי לרוץ לכיוון היציאה, אולי מישהו יוכל לעזור לי שם אבל אז הסתבר לי שנותרתי לבדי, אין עוד איש בחוף. והמים ממשיכים לתפוס גובה, הם מתנשאים כבר לגובה של 20 -30 מטר, מן קיר ענק שדולק בעקבותיי ואני רק המשכתי לרוץ. זה די מוזר כי ככל שהתקדמתי, ידעתי שכלום לא יקרה לי וגם אם המים היו מגיעים אליי בסופו של דבר, היה לי ברור שאהיה בסדר. שאנצל.
הכנתי לי כוס קפה, הדלקתי סיגריה וחשבתי על חיי בשבועות האחרונים מאז שאבא שלי מת. הגילויים האחרונים, שהסעירו אותי תחילה, איבדו פתאום מחשיבותם. אז לא קיבלתי את הכסף מאבא שלי שלא הייתי אתו בקשר רציף כבר כמה שנים, אז מה? הרי לא רציתי לשמוע בכלל על קיומו, אז לקבל ממנו כספי ירושה. כמה צבוע אני יכול להיות. אז מה אם הוא החליט להעניק למריה, המטפלת המסורה עאלק, את הכסף. כנראה שהיא הייתה ראויה לו יותר ממני ומשירה, כי היא בניגוד אלינו באמת נכחה בחייו ועזרה. ושירה, שהייתה בשבילי ואני בשבילה כל אי מתי שהיינו זקוקים זה לזו, אז היא אחותי למחצה, אז מה? זה אמור לשנות משהו מהיחסים שלנו בכמעט שלושים השנים האחרונות? אחרי כל המחלות, המוות והניכור שהיו מנת חלקי בשנים האחרונות, אני אמור להבין שזה לא באמת חשוב מי הוא האבא שלה, משנה כמה היא דואגת לי ורוצה בטובתי.
ודוד אריה, הוא בן משפחה במצוקה שנזקק לסיוע ופנה אליי. ממתי אני לא נעתר לבקשתו של אדם אחר ועוד חולה?
הכול נראה לי תפל פתאום. העיקר התבלבל והלך לאיבוד.
"שירה?" שאלתי בשקט כשענתה לי.
"ככה קוראים לי" היא הייתה עצבנית. אני לא מאשים אותה.
"שירה, אני ממש מתנצל, הייתי אידיוט" אמרתי בשקט והתחינה למחילה נשמעה היטב בקולי.
"נכון".
"אבל אני מבטיח שלא אחזור על זה".
"אני מאוד מקווה" קולה נשמע קצת יותר פתוח ומקבל.
"אני יכול לשאול אותך כמה שאלות?" שאלתי בזהירות.
"על הגילוי המזעזע שלך? אין לי בעיה, אבל לא נראה לי שזה מתאים לשיחה לטלפון".

חצי שעה אחרי זה ישבנו לנו יחד בדירתי ושירה שפכה בפניי את כל פרטי הסיפור, לפחות את כל אלה הידועים לה.
היא הייתה בתם של אמי וחברם הטוב של הוריי, רפי. הרומן החל כשנה לאחר נישואיהם. אבי החל לגלות סימני מצוקה בתוך הכלא המשפחתי, ניכר היה שאין הוא מעוניין להרחיב את התא ואולי אפילו להחריבו. אמי מצאה נחמה אצל חבר ילדות של אבי. מפה לשם הנחמה קיבלה מאפיינים רומנטיים שהובילו להריון לא רצוי. רפי שהיה נשוי בעצמו ולא תכנן לסיים את נישואיו התנער מאמי וביקש ממנה שלא תעז לגלות למי שייך הילד, כדי לא להרוס לו את החיים, וכך לא נותרה לה ברירה אלא לנסות להציל את נישואיה אולי בעזרת התינוק שעתיד להיוולד.
וכך היה.
שירה נולדה וכארבע שנים אחר כך גם אני הגחתי לאוויר העולם. אבי מעולם לא היה דוגמא ומופת להורות מושלמת, אבל היה נדמה שהוא השלים עם המצב. עד שמריבה קשה ביותר, שנים אחרי, בינו ובין אמי הובילה לגילוי האמת על נסיבות הריונה של שירה. הקרע היה בלתי נמנע. אמנם לא זכרתי זאת אבל שירה סיפרה שיצחק עזב עוד באותו הערב את הבית. בחודשים הבאים עוד נעשו ניסיונות פיוס, אולם הכעס והבגידה שחש לא הותירו מקום לסליחה וכך הובילו לסיום ברית הנישואים ביניהם.
שירה השתתקה וגם אני.
"מתי גילית?" שאלתי לבסוף.
"קצת לפני שאמא נפטרה היא קראה לי אליה וסיפרה לי את האמת. היא הרגישה שזה לא הוגן לקחת את הסוד לקבר מבלי שאדע".
"היא לא פחדה שאבא יגלה לך לפני?".
"הוא לא היה עושה כזה דבר. מסתבר שהוא היה הרבה יותר הגון ממה שחשבתי. הם קבעו ביניהם שרק לאמא שלי יש את הזכות לספר את האמת לגבי זהות אבי".
"לא כעסת עליה שלא סיפרה לך לפני, ששנים לא ידעת את האמת?"
"הייתי בהלם מיד אחרי הגילוי. התהלכתי זמן רב בתחושה שכל החיים שלי היו סוג של שקר. אבל אחרי כמה זמן התחושה הזו דעכה, יחד עם אמא. הרגשתי שאני צריכה לשמוח על מה שיש ולהתרכז בזה ובניסיון להבריאה או לפחות בלהיות איתה".
"מה עם האבא הביולוגי, עם רפי?".
"הוא היה הרפתקן לא קטן, הוא נהרג בתאונת צלילה כמה שנים לפני שאמא מתה. כך שזה די סתם את הגולל על ישיבה על כוס תה כדי לסגור קצוות ".
ישבנו עוד כחצי שעה ואז שירה קמה נישקה אותי על מצחי ואמרה שהיא חייבת לחזור הביתה לבנות.
לקחתי אוויר. השעות האחרונות גרמו לי להרגיש כאילו גל גדול של מים כיסה אותי, אבל עכשיו הצלחתי לעלות מעל פני המים ולנשום. אני רק מקווה שלא יגיעו גלים נוספים ויטביעו אותי סופית….