גיל הזהב – חלק שני

"שוסטר, מאירוביץ, פולק ושות'" נכתב על שלט גדול מעץ ליד דלת הכניסה למשרד.
דחפתי את דלת הזכוכית הכבדה ושירה נכנסה אחריי למבואה.
המזכירה, אשה בשנות ה-50 לחייה, שאלה בענייניות מהי מטרת בואנו.
"לבקר את יעקב מאירוביץ" אמרתי ברצינות.
"נקבעה לכם פגישה? היא שאלה בלי לחייך.
"ודאי" אמרה שירה "בשעה 09:30 שזה בדיוק בעוד דקה".
"אוקי אז תמתינו ליד הדלת השנייה מימין, מר מאירוביץ יקרא לכם מיד" היא החוותה בראשה בכיוון הדלת המבוקשת.
ישבנו בדיוק חצי דקה בטרם נפתחה הדלת ומר יעקב מאירוביץ פתח את דלת משרדו.
"בואו, הכנסו בבקשה" אמר בנימוס.
נכנסנו למשרד המרוהט ברהיטי עץ בגוון מהגוני, רצפתו מכוסה בשטיח כחול כהה, עיצוב סטנדרטי למדי בלי יותר מדי קישוטים. התריס היה פתוח מעט ואור יום קלוש נכנס לחדר, מרבית האור הגיע מנורות הפלורוסנט המקובעות בתקרה.
"אני מניח שקיבלתם העתק של הצוואה שאבא שלכם השאיר" אמר ביובש העורך דין.
"אכן" אמרה שירה "אנחנו מעוניינים להבין את ההשתלשלות שהובילה לניסוח הצוואה ואיך מתקדמים מפה".
"כן, אני רוצה להבין איך קורה שהמטפלת הפיליפינית שודדת את אבא שלי וזה לגמרי חוקי".
"תיארתי לעצמי שזה מה שיקרה " מר מאירוביץ אמר לעצמו "אביכם הגיע אליי לפני חצי שנה יחד עם מריה, המטפלת שלו כמו שאתם קוראים לה, אבל בעיניי הקשר שלהם היה הרבה מעבר מטפלת מטופל".
"אתה רוצה להגיד לי שכבר לפני חצי שנה הוא הכין את הצוואה שלו ולנו לא אמר כלום?".
"זה הקטע עם צוואות, גורם ההפתעה. זה מה שהופך את כל העניין למרגש כל כך".
שירה ואני הסתכלנו אחד על השנייה, אני בעצבים כהרגלי ביומיים האחרונים ושירה במבט שואל ואז היא ביקשה ממנו להמשיך.
"יצחק ידע שהזמן שלו קצוב, הוא היה מודע לגמרי למשמעות של המסמך שחתם עליו וגם אחיו אריה היה נוכח במועד החתימה"
"אף אחד מהם לא הזכיר איזה אבא ובעל חרא הוא היה כל השנים, אני מתאר לעצמי" אמרתי בסרקזם מודגש.
"כנראה שלא. על כל פנים, אביך החזיק בידה של מריה לאורך כל הזמן שהיו כאן איתי, חייכו אחד לשנייה ונראו מאוד מחוברים. את הכסף בחשבונות הבנק שלו ביקש להעביר על שמה עם מותו, את הדירה ברמת גן הוא העניק לשירה והנכדות ולך הוא החליט שיעניק את הדירה ברח' אבא הלל רק בתנאי שתקיים את התנאים"
"ברור, כי למה לעשות לי חיים קלים פעם אחת בחיים, או במוות או מתישהו בכלל?".
"התנאי לקבלת