גיל הזהב – חלק שמיני

"הי שירה" חייכתי כשנכנסתי לביתה של אחותי, למחצה, כנראה.
ניסיתי לשוות לפני ארשת סתמית ככל האפשר. אני סתם עוד אח שקופץ לבקר את אחותו ומשפחתה בביתם. מה יכול להיות יותר רגיל מזה? חוץ מהעובדה שגיליתי לפני זמן קצר שאחותי היא, אם לומר את האמת הכואבת, ממזרה, אבל אני בטח לא נתפס לזוטות קטנות שכאלה.
"איזו הפתעה" שירה חיבקה אותי "מה אתה עושה כאן? חשבתי שהיום אתה עם אריה?".
"הייתי אצלו הערב בדירה. ראית פעם את הדירה שלו, בכזה דבר מזעזע לא נתקלתי מימי. הבית כל כך סטרילי, לבן, וחסר אישיות. נראה כמו משרד קבלה של מרפאה וגם שם לדעתי משקיעים בעיצוב ובמגע אישי".
"באמת, אף פעם לא הייתי אצלו, אבל בראש תמיד הייתה לי התמונה של בית מוזנח עם מלא חפצים ישנים ורהיטי וינטג'".
"יש לך סיגריות, אני חייב לעשן. תפקיד האחות הסיעודית ממש עושה לי חשק לקחת לריאות".
שירה צחקקה והחלה לחפש את חפיסת הסיגריות
"איפה שמתי אותן" היא התרוצצה בחדר המגורים בחיפוש אחר הסיגריות.
מהחדר הסמוך נשמע קולה של יהלי, הבת הגדולה של שירה, "אמא אני צריכה עזרה בשיעורים".
"שנייה חמודה, אני כבר באה לעזור לך" אמרה בקול מתוק ואז "אוף איפה שמתי אותן לכל הרוחות".
זה היה בדיוק הרגע שחיפשתי, רגע של היסח הדעת, רגע שבו כמה דברים מושכים את תשומת ליבך ובהכירי את שירה זה רגע חסר הגנות.
"אני מאוד שמח שאבא שלי החליט להשאיר לך את הדירה ברמת גן אבל זה לא אומר שאת צריכה להזניח ככה את הבית הנוכחי".
שירה, שגבה היה מכוון אליי, עצרה את חיפושה.
יופי, חשבתי בליבי, היא עדיין רגישה לדקויות.
"גיא יש לך בעיה עם זה?" היא שאלה.
אוקי, אז או שהיא לא קלטה או שהיא בוחנת אותי.
"שירה את יודעת שאני תמיד שמח בשבילך גם אם לי קצת עצוב. זה לא העניין, אבל נראה לי תמוה שאבא שלי ישאיר לך את דירה ולא לבן שלו. לבן שלו הוא יסחט את האגו עד הסוף, ישפיל אותו עוד קצת, אפילו שהוא לא יכול להנות מזה בעצמו".
שירה הביטה בי בזהירות "גיא תגיד את מה שאתה רוצה לומר, תפסיק לשחק עם המילים, זה לא מגיע לי".
"בסדר, בסדר, את צודקת זה לא מגיע לך והאמת זה גם ממש לא מגיע לי".
"נו" היא צעקה עליי עכשיו.
"יצחק, כלומר אבא שלי ז"ל, הוא לא אבא שלך".
"אני יודעת" שירה נשענה על השולחן בפינת האוכל.
"את יודעת" חזרתי שוב על דבריה.
"כן אני יודעת כבר כמה שנים, קצת לפני שאמא נפטרה היא סיפרה לי את הסוד המשפחתי הגדול".
"אז את יודעת כבר כמה שנים ולא חשבת לספר לי?" הרמתי את קולי.
"גיא לא ידעתי איך תגיב, גם כך הדברים היו מסובכים במשפחה ואיתך. למה להכניס עוד טוויסט לעלילה שלך? חשבתי שהכי נכון לתת לדברים להמשיך כפי שהיו לא לטלטל יותר מדי".
"אבל את לא מבינה שזה היה גורם לי להרגיש קצת פחות רע, שלא רק אני מכתים את המשפחה הזו. אני לא הכבשה השחורה היחידה".
"אני לא התייחסתי אליך אף פעם כאל הכבשה השחורה במשפחה, גיא, מבחינתי אתה האח היחיד שיש לי ולא רציתי שזה יערער את היחסים בינינו".
"ואולי פחדת שזה ישפיע על הקשר שלך עם אבוש, אם גם אני אדע, אם אומר משהו לגבי זה. אולי הירושה שלך הייתה עומדת בפני סכנה?".
" אני לא אחראית על המעשים של אמא ואבא לפני שבכלל הגחתי לאוויר העולם וגם לא אחר כך. אני תוצאה של היעדר שיקול דעת שלה, שלו או של שניהם" קולה של שירה הלך וגבר "לבוא לפה ולהטיח בי האשמות כאלה זה פשוט לא פייר. מבחינתי האב היחידי שהכרתי היה יצחק לטוב ולרע" היא ממש צעקה עכשיו "ואני גם לא כתבתי או הכתבתי את הצוואה שלו".
יהלי צעדה במהירות לחדר המגורים ושאלה בדאגה את אמה " הכול בסדר?".
"הכול בסדר" אמרה שירה "גיא קפץ לבקר אותנו ועכשיו הוא הולך" שירה ירתה את מבטה לעברי.
"הכל בסדר חמודה" אמרתי בחיוך ליהלי "אמא ואני שוחחנו על משהו מרגש".
שירה מלמלה לעצמה משהו אבל החלטתי להתעלם , חיבקתי את יהלי ועזבתי.
בזמן האחרון כל יציאה או כניסה שלי דרך דלת הובילה לגילויים חדשים, הפתעות לא נעימות או למועקה. כל מה שרציתי לעשות עכשיו זה לקחת חופש ממה שנקרא החיים שלי, לברוא עולם מקביל וטוב יותר בשבילי. החלטתי פשוט ללכת לישון אולי שם אגאל מן הייסורים שפקדו אותי לאחרונה…