גיל הזהב – חלק שלישי

נעים מאוד להכיר, שמי גיא יפה אני בן 29 וחצי, גר בגבעתיים עוסק בעיצוב פנים ונמשך לגברים. עושה רושם שכל שאר הדברים שמגדירים את מי שאני לא ממש היו חשובים לאבא שלי. העובדה שהייתי תלמיד מצטיין, חברותי, אהוב על כל מכריי, ישר, חרוץ ויצירתי לא הזיזה לו. עוד לפני היציאה שלי מהארון הוא היה נוכח נפקד בחיינו אבל אחרי ההודעה שאני הומו הוא כבר כמעט נעלם. רציתי כל כך שיהיה גאה בי וזה פשוט לא קרה. עם שירה אחותי הגדולה היחסים שלו היו פחות מורכבים אבל גם עבורה הוא לא התאמץ במיוחד. הוא שמח ואהב את הנכדות שלו, היה קונה להן מתנות: בובות או בגדים, אבל בזה הסתכמה נוכחותו בחייהן. לשירה, כך היה נראה לי כל השנים, לא היה אכפת במיוחד מיחסו היא לא חיפשה ממנו, או מאמא שלנו אישור למעשיה , היא זרמה עם מה שיש ובסופו של דבר הסתדרה לא רע בחיים. היא עבדה כעורכת במקומון ושדרה בתוכנית רדיו קבועה ברדיו האזורי. שני העיסוקים הללו הותירו לה זמן פנוי עם הבנות והעובדה שלבעלה הייתה הכנסה גבוהה ויציבה אפשרו לה רווחה ושקט נפשי. מיותר לציין שדירה נוספת בירושה התקבלה בשמחה על ידה.
שלא תבינו לא נכון, אני לגמרי מפרגן לה, אני אוהב את שירה ותמיד היו לי יחסים מצוינים אתה, אבל ברגע זה כשאני עומד להפוך לפיליפינית של דוד אריה שאגב נשמע כמו השם של הספר ההוא, אני לא ממש במיטבי וכן המירמור מתחיל לעלות על גדותיו ולתת את אותותיו.
למה אני צריך לאכול חצץ כדי לקבל את מה שמגיע לי ושירה זוכה מן ההפקר ומקבלת את הדירה בלי שום מאמץ?
חוץ מזה כבר עברתי את זה פעם אחת וזה היה לא קל בכלל, בלשון ההמעטה. אמא שלי חלתה במחלה. כן המחלה הארורה ואני היה זה שטיפל בה במסירות רבה, כדי לחסוך לשירה זמן עם הבנות. שנתיים לא קלות עברו עלינו אז ביחד כשעברה את כל הטיפולים המפרכים, שבסופו של דבר רק הזיקו לה, הפכו אותה לשברירית ואולי קירבו אותה אל הקץ המר מהר יותר.
וכל הזמן הזה, הכלב לא אמר מילה, לא תמך, לא עזר פשוט לא היה לו אכפת שהיא נרקבת ומתנדפת מן העולם ואני הבן שלה ושלו קורע תחת הנטל. אמא אמרה לי שהסיבה שהוא מתנתק היא שקשה לו להתמודד שיש דברים שהוא מעדיף להתעלם מהם כך הם פחות כואבים לו, מן האסקפיזם כזה שעוזר לו לצלוח את החיים. אסקפיזם בתחת שלי. ומה איתי? אני לא יכולתי לברוח, להדחיק את העובדה שאמא שלי עומדת למות ואבא שלי מתבייש בי, אני לא יכולתי להעלים את העובדה שכל מה שרציתי זה שיאהבו אותי בלי תנאים וזה לא קרה. גם לאמא שקיבלה את העובדה שאני לעולם לא אקים את המשפחה שהיא חלמה עליה בשבילי, לא תמיד היה קל להבין שאני "לא כמו כולם". אז עכשיו אני מנסה לעכל את המציאות החדשה בלי אמא ובלי אבא ועם דוד חצי מת שאני צריך לטפל בו כדי להצדיק את קבלת הדירה שהייתי זכאי לה.
ואז בעודי יושב ומהרהר בקורותיי פתאום הכל הסתדר לי, קמתי ממקומי והוצאתי את זה החוצה:
"יעקב, אני מעריך מאוד שהקדשת לנו מזמנך אבל אני מוותר על החלק שלי, לא רוצה את הדירה או את הכסף שלו. הוא לא הכיר אותי בכלל והתבייש להיות אבא שלי. הדבר האחרון שאני רוצה זה לקחת ממנו משהו. שיהיה לך יום טוב" וכך יצאתי מן החדר. לא בטריקה ולא בכעס או איבוד עשתונות אלא בהבנה שיש דברים שאני מעדיף לא להתלכלך בהם כי הם פשוט לא שווים את זה…