גיל הזהב – חלק שישי

הלכתי לאיטי על המדרכה בשכונה הפרחונית והנעימה. מדי פעם עברה מכונית ברחוב והפריעה לשקט הפסטורלי. מעניין אילו אנשים חיים להם בתוך הקופסאות הללו חשבתי לעצמי. האם החיים שלהם טובים? איך בכלל מגדירים "חיים טובים"? האם הם מאושרים? האם יש להם חלומות, מטרות שהם רוצים להגשים? האם הם אוהבים את בני משפחתם ורוצים רק בטובתם? האם הם עובדים קשה למחייתם? מעמידים פנים שהחיים שלהם מושלמים שיש להם כל מה שהם רוצים או צריכים או שניהם? האם מישהו מהם חולה או האם הם חוו אובדן של בן משפחה אהוב? כל כך הרבה דברים לא ידועים בתוך ים הדירות בשכונה פרחונית נעימה ופסטורלית.
ואני יודע כמה חרא נמצא שם בפנים. מסתתר מתחת לכל הסדר והיופי המשפחתי הזה. אבל חרא צף ובסוף מתגלה הזיוף והעמדת הפנים שכולם מנסים להסתיר קורסת.
הלכתי ברחוב, ובראשי מיליון מחשבות מתרוצצות ונלחמות זו בזו. ניסיתי לעשות קצת סדר בבלאגן ולהבין למה אריה חושב שאמא שלי בגדה באבא שלי. הוא כאילו ניסה לגרום לי לראות שבעצם היחס שלה לאבא שלי הוא שורש כל הרע במשפחה שלי. אולי בעצם לא ראיתי את התמונה במלואה מעולם, מישהו הסתיר לי חלק מן הפרטים וגרם לי לראות מה שהוא רצה.
החיים שלי לא היו רעים עכשיו. הייתה לי עבודה שאהבתי ושכרתי לי דירה בקרבת המשרד . היו לי את שירה, חברים טובים ובני זוג מתחלפים כי עוד לא הגיעה השעה מבחינתי להתמסר, להתמסד, ובכל זאת משקעי העבר לא הרפו. השנים שבהן המשפחה הייתה שסועה: אבא ואמא שלא מדברים, אמא שנאבקת להחזיק את הבית ועובדת במשרה כפולה ויותר, המחלה שלה והמוות שלה שפירקו את נפשי המיוסרת גם כך ומעל הכל הניכור שחשתי מצד אבי על היותי אחר. שלא עמדתי בציפיותיו על שהייתי אכזבה אחת גדולה מבחינתו. היו גם מלחמות קטנות, כמתבגר שצריך למצוא דרך אל קולו הפנימי, למצוא עוז להשתמש בו מול העולם ואז לקבל סטירות קטנות. כל פעם מחדש. והגדולה מכולן מהוריי. אהבה של הורים היא בלתי מותנית, היא טהורה, ככה אומרים. אז אומרים. אני לא חוויתי כזו חוויה ואין ספק שהיעדרה של החוויה הזו הוא שעיצב את דמותי כאדם בוגר.
אחרי עשרים דקות של הליכה בשעת בין ערביים, קרני השמש המוחלשות והנעימות שליטפו את פניי הביאו לתפנית בעלילה. אני חושב שדוד אריה יודע כל מיני דברים שיכולים לשפוך אור על חיי משפחת יפה וגם על חיי. חוץ מזה לא יזיק לי לעשות טוב למישהו אחר מדי פעם ואם זה צריך להיות דוד אריה שיהיה.
"אריה?" שאלתי כשהשיחה נענתה מעברו השני של הקו.
"גיא אני לא התכוונתי…באמת ש…" אריה גמגם בניסיון לתקן את הנעשה כחצי שעה קודם לכן.
"אריה הכול בסדר. כלומר לא הכול בסדר אבל אני אבוא מחר בשעה שש בערב אחרי העבודה".
"באמת?" אי אפשר היה לפספס את ההפתעה בקולו של אריה.
"כן, באמת. יש משהו שאתה צריך שאביא לך?"
"כן אם אפשר לחם חלב ועיתון. אחזיר לך כשתגיע".
"זה בסדר אריה. נתראה מחר".
עברו עוד כעשר דקות לפני שהגעתי לדירה שלי. פתחתי את הדלת וליזי, הכלבה שלי, קפצה על רגליי, מקשקשת בזנבה, שמחה כל כך לראות אותי, כל פעם מחדש כאילו זו הפעם הראשונה. אם כבר מדברים על אהבה ללא תנאים אין ספק שמצאתי אותה….