גיל הזהב – חלק שביעי

למחרת, אני והמצרכים התייצבנו מול דלתו של אריה בשעה היעודה. אריה עמד מעברו השני של המפתן, חייך אליי, חצי חיוך, והזמין אותי להיכנס. ניכר היה שדירתו לא זכתה לנוכחות או מגע נשי. הכול היה מאוד פונקציונלי. די דומה לחדר קבלה במרפאת שיניים. למה שיניים? זה פשוט היה הדבר הראשון שעלה לי לראש מכיוון שהייתי אמור לעבור עקירה בעוד יומיים ובנוסף לא מזמן עיצבתי מרפאת שיניים לחבר. יצא לא רע בכלל, ובזכות ההמלצות קיבלתי לא מעט עבודות לאחר מכן.
אריה עשה לי סיור בדירה. פינת הישיבה, פינת האוכל והמטבח כולם היו חלק מחלל גדול, קצת מזכיר דירת לופט, אבל בדירה של אריה העיצוב הזה התקבל במקרה. הקירות, צבועים בלבן, הריהוט בגווני חום מהגוני, והנברשות בצבע לבן, מעוצבות בפשטות רבה. מראה חד גוני וספרטני. כוורת חומה שכיסתה את הקיר מדלת הכניסה ועד החלון, הפונה לרחוב, הכילה את ספריו של אריה. היו שם כמה מאות רבות של ספרים שונים ומשונים. תמיד הערכתי את אריה כאיש אשכולות והספרייה המרשימה שלו הוסיפה לו נקודות בעיניי.
בהמשך המסדרון, שני חדרי שינה מרווחים ביותר. בכל חדר: מיטה, שטיח וארון. שני שירותים, חדר אמבטיה גדול, חדר שירות וזהו.
זה נראה לי מאוד מוזר: חיים שלמים חי אדם ומה יש לו בסוף סלון, מטבח ושני חדרים. החפצים היחידים בדירה שהיוו סוג של סימן היכר לאישיותו של אריה היו הספרייה והספרים שלו, שום דבר מעבר.
חשבתי על דירתי הקטנה, צבעונית ונעימה. כמה היא מזמנת להיכנס אליה, לשבת ולהתרווח. להניח רגליים על כריות הספה, להתכרבל עם שוקו, להאזין למוסיקה במערכת ולצפות בפעם המי יודע כמה ב"חברים" או באנטומיה של גריי".
"כמה זמן אתה גר בדירה הזו, אריה?" החלטתי לשבור את הקרח ולפצוח בשיחה.
"עשר שנים".
הנהנתי וחיכיתי שאריה ישאל גם הוא משהו לגבי. אבל זה לא קרה.
"כמה אנשים גרים בבניין?".
"שתי משפחות בכל קומה, הבניין בן שלוש קומות אז יש סה"כ 6 משפחות. כלומר חמש משפחות ואני" אריה משך בכתפיו.
ושוב שתיקה.
הסתכלנו אחד על השני, חוסר נוחות קלילה החלה להתגנב אליי בעדינות.
"אריה תגיד לי שוב בשביל מה אתה צריך אותי פה? לא היה עדיף לך לקחת איזו מישהי כמו מריה, שתעזור לך בכל מה שאתה צריך".
"אני לא צריך שום מריה ואם אתה רומז לזה שאני צריך מישהי שתעשה לי ביד, אז יש לי חדשות בשבילך כדורי לחץ הדם גמרו לי את ה"עסק", הכול מת. גם הנשמה מפה ל…" כאן אריה עצר כדי לעשות חיקוי של מין אוראלי " לא תעזור".
"אני מבין שאתה חולה מאוד ועומד להחזיר את נשמתך לבורא עולם, אני מבין שאתה לא מעוניין בעזרה סיעודית. אבל למה חשבת דווקא עליי? כבר לא מעט שנים אני מנסה להדחיק עד כמה שאני יכול את אילן היוחסין שלי. לא הייתי בקשר עם אבא באופן מסודר מאז הריב ההוא עם אמא…"
"אתה יודע מה היה נושא הריב שלו עם אמא שלך?" שאל אריה בקול תקיף.
"מאיפה אני אמור לדעת? הוא השתולל. אסף את החפצים שלו, טרק אחריו את הדלת וכמעט שלא ראיתי אותו אח"כ".
"אתה בכלל רוצה לשמוע את הסיפור?" אריה הקשה.
"אני לא יודע, מאז שאמרת לי אתמול שאמא בגדה באבא, אני חושב על זה כל הזמן. מה פיספסתי? ואם הייתי עיוור לדברים נוספים או מאוד מסוימים , האם יתכן שכל התמונה שציירתי לי בראש שונה מהמציאות? ויותר גרוע האם אני באמת רוצה לדעת את האמת?".
"האמת תמיד חשובה יותר מכל דבר אחר" אריה חתך את מחשבותיי.
"יכול להיות, רק שעכשיו שניהם מתים ולמה זה יועיל? את הכאב והעצב שהם השאירו בי, כל אחד בדרכו, כבר אי אפשר למחוק. הכאב הזה הוא כאן כדי להישאר, ושום סיפור שתספר לי לא ישנה לי".
אריה נאנח "אתם הצעירים חושבים שאתם יודעים הכול, חושבים שיש לכם מונופול על האמת, על רגשות, על אהבה, על אכזבות, על מה נכון וצריך להיעשות".
"לא אריה, אני לא חושב שאני יודע בהכרח יותר טוב ממך או מכל אדם אחר מהו כאב או אכזבה, אבל אני יכול לומר לך שחוויתי אותם לא מעט בחיי. עוד לא סגרתי שלושים וכבר התמודדתי עם נטישה, עם הפניית גב כואבת וקשה עם יתמות מאמא ועכשיו גם מאב. כן, אני יכול לומר בוודאות שיש אנשים שמבינים פחות ממני מהו צער וכאב".
"גם אבא שלך חווה איזה כאב אחד או שניים"
"אבל זה בעיקר מכיוון שהוא הביא אותם על עצמו" אמרתי ביובש.
"לא בטוח. לגלות שהבת הבכורה שחשבת שהיא שלך, היא בעצם פרי אהבתם האסורה של אשתך הבוגדנית וחברך. זה צריך להיות די כואב. להתמודד עם העובדה שהבן שלך, הצאצא הביולוגי היחיד, אף פעם לא יהיה כמו כולם ולכן לא בטוח שיהיה המשך לקיומך, זה כואב".
הלם…
בדקות הקרובות הסתכלנו אריה ואני, אחד על השני ולא אמרנו דבר. ליבי הלם בחוזקה ופי התייבש.
"אתה עוד פעם עושה את זה, למה אתה אומר את כל הדברים האלה?" רתחתי.
"רק תשאל"
"את מי אני אמור לשאול? שני האנשים שיכולים לענות לי נמצאים כמה מטרים מתחת לאדמה".
"את שירה".
"היא יודעת?" הייתי המום לגמרי עכשיו.
"כן, בוודאי".
"אריה אני חושב שאני אלך עכשיו" אמרתי בשקט והוא רק הנהן בראשו.
המוות של אבא שלי היה מטלטל בגלל כל כך הרבה סיבות ועושה רושם שהטלטולים כאן כדי להישאר. בהיתי במשך כמה דקות בשמשה הקדמית בטרם הנעתי את הרכב ושמתי פעמיי לביתה של שירה. אני הולך לשאול שאלות קשות היום ושירה תהייה חייבת לספק לי את התשובות, מטרידות ככל שתהיינה….