גיל הזהב – חלק רביעי

שירה יצאה מיד אחריי, לא לפני שלחצה את ידו של מר יעקב מאירוביץ. כזו היא שירה מאוד מנומסת ובסדר עם כולם גם אם לא ממש חייבים.
כשעמדנו מחוץ למשרד היא הישירה אליי מבט, חוקרת אותי ואת תגובותיי ולבסוף שאלה "אתה בטוח בזה?".
"יותר בטוח מזה לא הייתי מימי. הסתדרתי מצוין בלי כל הרעש הנלווה לאדם הזה שיתיימר לקרוא לעצמו אבא שלי. כסף או נכסים לא יעלימו את המטען שאני סוחב איתי כל השנים ואולי אפילו יעשו את הפעולה ההפוכה. הידיעה שהכסף הגיע ממנו ואולי קנה לו מחילה רק תערער אותי. בקיצור שירה יהיה בסדר".
שירה משכה בכתפיה חיבקה אותי ולחצה על הכפתור להזמנת המעלית.
יומיים אחר כך כבר חזרתי למשרדי ולשגרת חיי, העבודה והפעילות היום יומית הצליחו להדחיק את כל הכאבים שחזרו להציף אותי במהלך השבעה. הייתי די בטוח שאני נכנס מחדש למסלול המהיר של החיים אלא ששיחת טלפון מאריה, הדוד הסופני, חיסלה את החלום הזה.
"גיא מה שלומך?" הקול מעברו השני של הקו היה מחוספס והתנשף.
"שלומי טוב" עניתי.
"אתה יודע מי זה?" שאל הקול.
"אני יכול לנחש או שאתה פשוט תגיד לי" הייתי קצר רוח.
"הדוד שלך, אח של אבא, אריה" הוא ענה בקושי.
"תיארתי לעצמי" סיננתי.
"מה?".
"חשבתי שזיהיתי את מספר הטלפון".
"גיא אני צריך עזרה. כמו שאתה יודע אין לי משפחה משלי. לא אשה ולא ילדים".
"באסה".
"מה אמרת?".
"אמרתי שזה בטח מבאס אותך".
"אההה, כן קצת. בעצם לא ממש. לא ראיתי את עצמי אף פעם משקיע באשה. טובה ככל שתהיה פחדתי שתחנוק אותי. וגם על ילדים לא חלמתי. בשביל מה אני צריך אותם? חשבתי שיגמרו לי את הכסף את שעות השינה שלי ואת החיים".
"כן משפחה זה נטל בלתי נסבל. יצחק בטח שיתף אותך בסבל הבלתי יתואר שגרמנו לו".
"האמת היא שיצחק לא שיתף אותי בענייני המשפחה שלו במשך הרבה מאוד שנים. רק לאחרונה הוא נפתח קצת והתחיל לשפוך. מניח שהוא חיפש כפרה והיו לו חרטות רבות שלא רצה לקחת איתו לעולם הבא".
בעודי משוחח בטלפון השותף שלי, תמיר, הציץ דרך פתח הדלת והצביע על שעונו, סימן לכך שאנחנו ממהרים. הייתה לנו פגישה חצי שעה מאוחר יותר אצל לקוח פוטנציאלי.
"אריה, תקשיב, אני באמצע משהו וחייב לצאת לפגישה. אתה יכול להגיד לי מה אתה רוצה?".
"גיא כמו שאמרתי אני צריך עזרה. מתי לדעתך תוכל לפגוש אותי כדי שנוכל לשוחח ברצינות?".
אם לא הייתי ממהר, הייתי חושב קצת לפני שפלטתי שנוכל להיפגש בעוד יומיים בשעה חמש אחר הצהריים.
"גיא תודה רבה. אני מאוד מעריך את זה שאתה בא לפה. למרות הכול".
"למרות הכול, מה זאת אומרת?" הסתכלתי על השעון וידעתי שאני חייב לסיים את השיחה.
"טוב נדבר מחרתיים, להתראות אריה, תשמור על עצמך".
"כן בטח, להתראות".
החזרתי את הנייד לכיסי. בהיתי לרגע באוויר ויצאתי מן החדר.
בעוד יומיים אדע מה מצבו של אריה ומה הוא רוצה ממני. הייתה לי תחושה שהפגישה אתו תהייה טעונה מלאה בפרטים שאולי אני לא רוצה לדעת. לא רוצה לגלות אף פעם. ובכל זאת הרגשתי שיש דברים שצריכים להיאמר סיפורים שצריך לספר, תגליות שצריכות להשתחרר….