גיל הזהב – חלק חמישי

אני מכיר את המקום הזה, יצא לי לעבור כאן כל כך הרבה פעמים. ברכב הפרטי או בתחבורה ציבורית כשעוד הייתי סטודנט תפרן. אזור מגורים מתערבב עם אזור תעשייתי, מוסכי רכב וסדנאות. גינות ציבוריות מוזנחות, פחי זבל עמוסים פזורים בין המעברים ברחובות ובגינות, חתולים מחזרים על פתחי חדרי האשפה של הבניינים הפשוטים. אני עובר לאיטי בין הרחובות מסתכל על חצרות הבתים. החיים כאן אינם נראים מזמינים כלל וכלל אבל יש בכל זאת משהו חם במקום הזה. נשים יושבות על ספסלים ומנדנדות עגלות תינוק ומחייכות אליי. אני מפנה את מבטי לשמיים והם כחולים, פה ושם ענני נוצה מעטרים אותם. לפתע, נשמע קול אזעקה עולה ויורד. אני אוטם את אוזניי מכיוון שהרעש צורם. אני מרים שוב את עיניי לשמיים ועכשיו הם שחורים ואדומים. אימה תוקפת אותי ואני מתחיל לרוץ, אין לי מושג לאן פניי מועדות ובכל זאת אני נס על נפשי. לאחר מספר דקות של ריצה בין הרחובות הנטושים אני מבחין בכניסה למה שאני מעריך כמוסך ישן. בצעדים רועדים אני נכנס פנימה, זהו אולם גדול ללא חלונות, הרצפה רטובה ובקצה החדר אני מבחין באנשים היושבים בקבוצה. הם יושבים על כיסאות סביב שולחנות קטנים. כל יושבי החדר מסתכלים לעברי ואז מסבים את מבטם. בשנייה שהם מפסיקים להביט אליי נשמעת אזעקה נוספת וכחצי דקה לאחר מכן האולם כולו רועד כתוצאה מחומר נפץ שפגע בקרקע בקרבת מקום, הנורות מהבהבות, אבק ועשן מיתמרים מכל עבר והאנשים שוב לא נראים. הפחד אוחז בגרוני, זהו אני הולך לסיים את חיי במקום הנורא הזה, אזעקה נוספת נשמעת ארוכה מן הרגיל ולפני שחומר הנפץ פוגע באדמה אני מרגיש משהו שמרטיב את פניי….ליזי הכלבה שלי מלקקת את פניי ומצליחה לגרור אותי מחלום הבלהות שפקד אותי. חלומות הם נורות האזהרה. כשאני מתחיל לזכור אותם, כשהצבעים בהם הופכים להיות ברורים ולא רק גוונים של שחור ולבן, כשאני מסיים את הלילה שטוף זיעה סימן שתת ההכרה שלי מאותת לי לשים לב.
חיכיתי בבית הקפה השכונתי שבו קבעתי עם דוד אריה. הוא עדיין לא הגיע כך שהיה לי זמן להתמקם, להזמין לעצמי קפה ולפנטז על המלצר החתיך ששירת אותי. הוא היה צעיר ממני באיזה חמש שש שנים וחייך אליי בכל פעם שעבר ליד השולחן שלי. מעניין אם הוא סטרייט או לא? אני מהמר שלא ובדרך כלל קולע בול. חמש דקות לקבלת הקפה גם דוד אריה מופיע ומתיישב לידי. לא לפני שהוא מרעיד את כל בית הקפה בשיעול עתיר ליחה.
אם להיות כן, בא לי לקחת את הרגליים ולעוף מכאן. שום טובה לא תצמח מהמפגש הזה ואולי אפילו להיפך. פצעים ישנים שכבר הגלידו עלולים להיפתח שוב.
"גיאצ'וק מה שלומך? אתה נראה ממש טוב. לא ראיתי אותך כבר המון זמן" אריה אומר והטון השמח לא מצליח לגעת בעיניו הכבויות.
"אם אינני טועה שמונה וחצי שנים בדיוק" אמרתי.
"אבל מי סופר, אהה?" אריה מנסה לגרום לי לחייך.
"אריה, מה אתה רוצה?" אני מרגיש שאני מאבד לגמרי את סבלנותי.
"אוקי גיא אתה צודק בוא נפסיק לשחק משחקים. אני צריך שתבוא לבקר אותי כמה פעמים בשבוע. שעה שעתיים כל פעם. לא יותר מזה. כמו שאמרתי לך בשיחת הטלפון אין לי משפחה, אני חולה ואני לא רוצה לגמור את החיים שלי ככה לבד".
"הגיוני לגמרי אריה. אבל למה אני? כלומר אל תבין אותי לא נכון, אני בסה"כ אוהב לעזור לאנשים שאני מחובר אליהם, אבל אנחנו לא היינו בקשר כבר המון זמן, אז זה קצת מוזר".
"אני רוצה לספר לך קצת על אבא שלך, לשפוך אור על ההתנהגות המכעיסה שלו. זו שגרמה לכם להתנתק בסופו של דבר".
"אני מבין שאתה רוצה לנקות קצת את שמו אבל לא מגיע לו. הוא היה רע לכולנו בעיקר לי ולאמא שלי. בכל הזדמנות שהיתה לו הוא עשה לה את המוות, רב אתה, גוער ומתעמר בה. בי הוא התבייש על מי שהייתי ועל המיניות שלי. אני חושב שזה אפילו הגעיל אותו".
"גיא אתה פשוט לא מבין. אחרי שהוא גילה שאמא שלך בגדה בו, כל דבר שהיה קשור במשפחה הוכתם".
"על מה אתה מדבר. אמא שלי הייתה נאמנה לו וסבלה מכל השטויות שלו עד שלא יכלה יותר קמה ועזבה. רק אז היא הכירה את רפי".
"אתה טועה לגמרי. אני לא רוצה ללכלך את שם אמך המנוחה, אבל היא לא הייתה טלית שכולה תכלת ותרמה לקרע המשפחתי שלכם, לא פחות ממנו".
"תקשיב אריה, אם תבקש ממני מספיק פעמים אני בסוף אשבר ואבוא לבקר אותך, אתה לא צריך לפזר את השקרים האלה. ובכלל הקרע המשפחתי שאתה מדבר עליו נמשך מאז שאני זוכר את עצמי".
"אלו לא שקרים ואין לי שום סיבה, שניה לפני שאני נפרד מן העולם, לזרוק רפש על ציפי, אבל אני חושב שכדאי שתדע את האמת, כי אבא שלך לא היה האשם היחידי במה שקרה במשפחה שלך. ולמרות שנראה שהוא לא אהב אותך והתבייש בך, ההיפך הוא הנכון".
"אריה, תיזהר במה שאתה אומר" חמתי בערה בי עכשיו.
"לא תמיד הדברים הם כפי שהם נראים" אריה לחץ עוד קצת
זרקתי כסף על השולחן, קמתי ממקום מושבי ויצאתי במהירות מבית הקפה לשאוף אויר צח, רגע לפני שצופרי האזעקה במוחי מתחילים לפעול.
על מה הוא מדבר, אמא שלי הייתה שם בשבילנו, דאגה לי ולשירה בזמן שהוא התנדנד, לא יודע אם להיות חלק, לא יודע איך להתמודד עם קשיים עם שוני עם יציאה מהקופסא או במקרה שלי מהארון. וההתמודדות שלו הייתה לארוז את עצמו ולצאת מחיינו, לא?…..