גיל הזהב – חלק אחרון

הסוף כבר כאן. אני מרגישה אותו בקצות האצבעות (שמתקתקות על המחשב) אבל השאלה הכי חשובה האם יהיה לסיפור שלי סוף שמח כמו בתסריט הוליוודי משוייף היטב או אולי סוף עצוב. הגיבור שלי יאבד את זה סופית, יחלה בעצמו וימות או יידרס בדרך לביקור אצל דוד אריה המפורסם. ואולי גיא, כמו בחיים הרגילים, יגלה שזה לא חייב להיות שחור או לבן שמח או עצוב אלא יש גם אמצע יש אפור, חסר ייחוד משעמם והחיים פשוט נמשכים להם עד שמוצאים נקודת איזון חדשה או עד לפעם הבאה שמשהו יערער אותם – עד המכה הבאה.
התלבטות….
עמוק בפנים אני יודעת שאני רוצה לתת לו שקט פנימי, השלמה, סגירת מעגל, כדי שיוכל להתפנות לדברים חשובים יותר כמו למשל סיפוק, אושר ואהבה.
השבועות האחרונים היו רצופים שינויים, גילויים אבדן ועצב, ממש סרט טורקי עבר עליי או עידן היסטורי של מהפכות. סיכום קצר שעשיתי עם עצמי רגע לפני עצימת העיניים במיטה החמימה שלי הניב: אבא מת, אחות שכבר לא לגמרי מחוברת אליי גנטית, פיליפינית רודפת בצע, ירושה מקרטעת ודוד אריה אחד כמו בסיפור הילדים שאת תקופת ההרפתקאות שלו סיים כבר מזמן, והזמן שלו גם עומד להסתיים. מה עשיתי שכל הטוב הזה מגיע לי, קוננתי על מר גורלי. ועכשיו בנוסף לכל, במקום לטפח זוגיות וחיי אהבה יצירתיים ומלאי כל טוב אני טובע בחולי ומוות נוסף. בהייה ממושכת בתקרה תוך כדי שמחשבות שחורות עוברות בראש הוא מתכון מצוין לשינה וכך בדיוק קרה, פשוט שקעתי לשינה והותרתי את ההרהורים לזמן אחר.
ימים עברו עליי בעבודה מאתגרת וביקורים קצרים אצל אריה. קצרים לא בגללי, מסתבר שלאריה יש פתיל קצר בכל מה שקשור לנוכחות בני אדם בסביבתו. הוא מאבד פשוט את הסבלנות אחרי פרק זמן של שעה לערך. אם להיות כן, זה התאים גם לי, אולם הביקורים העלו בחכתי שלל רב. למדתי מאריה שאבא שלי היה אדם מבריק, יצירתי ומוכשר שנאלץ לדכא צדדים אלו על מנת לפרנס משפחה. העובדה שלא יכול היה לבטא את הקול הפנימי שלו, כי זה לא מקובל ולא מעשי, גרמה לו לאבד עניין בחיים "הרגילים" מסביב. הוא הרגיש מזויף, אלו לא החיים שנועדו לו. תוסיפו לכך את העובדה שהתברר ששירה אינה בתו הביולוגית ואני, בנו, מתחבר יותר לצד הנשי שלי גרמה לו להתרסק לגמרי.
אריה סיפר לי באחת הפעמים שביקרתי אותו שהייתה גם הפעם הזו שהם נפגשו לקפה בשכונה, ואבא שלי אמר שאני משחק בהצגה בבית הספר. ניצוצות של גאווה ניתזו ממנו לכל עבר כיוון שאני שיחקתי בתפקיד הראשי במחזה "רומיאו ויוליה" של שייקספיר.
"באמת?" עיניי נפתחו לרווחה
"כן, באמת. הוא היה גאה בך" הוא אמר ואני הרגשתי שכל האוויר שהספיק לברוח ממני בזמן האחרון חזר למלא את ריאותיי.
בערב ההוא במקום לחזור הביתה החלטתי להיפגש עם חברים שלא פגשתי כבר זמן רב. למעשה מאז ההלוויה. המפגש המחודש הפיח בי תקווה חדשה שיחד עם כל מה ש קרה עדיין יש לי סיכוי להינצל.

"גיא, תבוא בשעה 10:00 למשרד של מר מאירוביץ" שירה אמרה קצרות.
"בוקר טוב גם לך, אחותי הממזרה" ניערתי את קורי השינה מעליי
"לך תזדיין, אחי ההומו" אמרה שירה.
כמובן לא הייתה בינינו איבה כעס או שנאה, אנחנו פשוט מדברים ככה. ובכל זאת למה ששירה תתקשר ותבקש שאגיע בדחיפות למשרד עו"ד שבו בגדול נישלו אותי מהירושה.
"יש לך מושג, למה אני צריך להגיע לשם?" שאלתי.
"לא, אין לי, אבל המזכירה התקשרה ואמרה שאנחנו חייבים להגיע בדחיפות".
שעתיים וחצי אח"כ חיכינו בלובי למזכירה שתקרא לנו להיכנס למשרדו של עו"ד יעקב מאירוביץ' וכך קרה אחרי מספר דקות.
"בוקר טוב לשניכם, אני לא אמתח אתכם יותר מדי בדבר סיבת בואכם לכאן היום".
"טוב מאוד יעקב, אני חושב שזה יהיה מעשה לא אחראי לעשות זאת" אמרתי בנימה צינית.
"אריה נפטר אתמול בלילה" יעקב אמר קצרות.
"מה? איך לא הודיעו לי על כך?" קמתי נרעש ממקומי.
"הנה אני מודיע לך עכשיו" יעקב המשיך עם הטון היבש שלו.
"אני אקצר לכם את הסיפור, בכל זאת אתם אנשים עסוקים. הדירה של אבא שלך עוברת אליך, גיא, בירושה וכן דירתו של אריה וכל כספו. היות ולא היו לו קרובי משפחה אחרים".
"גיא, תגיד את האמת מה עשית שגרם לו לחבב אותך ככה?" שירה קרצה אליי.
"אוי תפסיקי" היסיתי אותה.
"מה עם סידורי הלוויה וקבורה?" שאלתי את יעקב
"הכול מטופל. אריה ביקש לתרום את גופתו למדע".
התיישבתי על הכורסה שהייתה ממוקמת בפינת החדר וניסיתי לעכל את כל מה שיעקב אמר לפני כמה רגעים. הדברים קרו מהר כל כך ולמרות שכעסתי על העובדה שהייתי מוכרח לטפל באריה, נקשרתי אליו ועכשיו גם הוא איננו.
שירה קלטה את מה שעובר אליי ניגשה אליי והניחה יד על כתפי.
"אתה לא חייב לעשות שום דבר עכשיו, קח לך את הזמן. עברו עליך יותר מדי דברים לאחרונה".

חודשיים אחרי מותו של אריה, מכרתי את דירתו והקמתי קרן של מלגות לסטודנטים למשחק שאינם יכולים לממן את לימודיהם או את מחייתם במהלך הלימודים, צעירים מבולבלים אולי בני הקהילה שלי שזקוקים לעזרה כדי לממש את עצמם. הרגשתי שבכך אני סוגר מעגל עם אבי עם דודי ועם עצמי. אני יכול להוביל לשינוי עבור אחרים ואולי זה מה שאבי רצה ממני כל הזמן. להוביל לשינוי אמיתי עבור אלו שהחיים לא היטיבו עמם.
אגב, בלילות האחרונים מופיעים בחלומותיי חדי קרן ורודים סגולים וביחד אנחנו רוכבים לשקיעה ושם אני מתאחד עם בן זוגי החתיך ההורס שאין דברים כאלה. הסוף !!!

כן אני יודעת, זה קצת נדוש אבל אם לא בחיים האמיתיים לפחות בסיפורים צריך שיהיה happy end.