גזלייטינג חלק ב'

"גזלייטינג"
"מה?" שאלה עלמה בפנים תוהות, כאילו שמעה מילה בסינית.
"זה המונח הלא רשמי והמוכר ברחבי העולם להתעללות רגשית. ההתנהגות הזו מוכרת גם כ"מניפולציה פסיכולוגית", "תעתוע הדעת", "אלימות שקטה או שקופה", "שקרנות מתעתעת", "ערעור ועמעום של תפיסת המציאות" ו"התעללות רגשית סמויה", הסבירה יוכבד בנעימות.
"זה בעצם מה שאת חווה מאייל במשך שנים.
את יכולה לתאר לי מה הרגשת שהשתנה אצלך? מה למשל לא היית בתחילת הנישואין ועכשיו את מרגישה שכן?"
"אהמ…. אני….זה ייקח לי כמה רגעים… פשוט מזמן לא הייתי צריכה לחשוב לבד…" ענתה עלמה כילד שהלך לאיבוד וחיפש את הוריו.
"זהו יקירתי המאפיין הראשון והמובהק להתעללות רגשית – תלות.
אם אשאל אותך מתי בפעם האחרונה חשבת על משהו לבד ואמרת אותו בקול, תוכלי להגיד לי ?"
"זה היה כל כך מזמן…אני לא אגזים אם אגיד לך שעברו שנים. בהתחלה עוד הייתי מתווכחת עם אייל שהוא טועה, אבל ככל שהוויכוח התפתח הוא היא משכנע יותר, עד שלבסוף אמרתי לעצמי שאם הוא כל כך בטוח בעצמו מה אני יודעת?
בוקר אחד, אני חושבת שזה היה בערב ראש השנה, פשוט הרגשתי שהמוח שלי לא פועל יותר. זאת אומרת החלק המחשבתי. את עבודות הבית עשיתי נפלא, אבל ברגע שהייתי צריכה לצאת לסידורים או לקבוע לילדים תור לרופא, כל דבר שלא כרוך ב"טייס אוטומטי" ישר פניתי לאייל, גם אם הוא לא היה לידי הייתי מתקשרת אליו.
זה נשמע לך מוזר נכון? כאילו נהייתי טיפשה לגמרי". ענתה עלמה במרירות.
"אני כאן בשביל לשמוע אותך ולחבר אותך בחזרה לשורשים שלך, אנחנו לא כאן בשביל לשפוט. כל מה שאת מספרת לי הוא חלק מתהליך ההבראה שאת עוברת עם עצמך. תזכרי, אנחנו נמצאות היום במקום שאנחנו רוצות להעצים אותך, כל יום קצת, נכון?"
"נ…נכון" ענתה עלמה.
"מעולה. עכשיו, אחרי שהבנו כי אייל סלל את דרכו על מנת שאת תהיי תלויה בו, איך אנחנו שוברות את המעגל הזה?"
"איך?" שאלה עלמה בלחש.
"כל יום את כותבת לעצמך במחברת משהו אחד שאת חושבת. מחשבה אחת, פעולה אחת, רגש אחד, חלום אחד, כל דבר שתרצי או תחפצי בו.
את לא מראה את המחברת הזו לאייל בשום אופן. אם צריך תחביאי אותה מחוץ לבית וכל יום תלכי, תכתבי לך משהו ותחזרי הביתה. במפגש השבועי שלנו אנחנו נעבור על כל מה שכתבת.".
"באמת, אוכל לכתוב כל מה שארצה?"
"בוודאי".
במפגש השני עלמה הגיעה עם מחברת ריקה.
יוכבד לא כעסה, ואף לא שאלה למה. היא רק חייכה, וביקשה מעלמה לצייר ציור במחברת למפגש הבא.
"את ציירת את זה?! זה פשוט נפלא! והפירוט של הפנים, והעיניים, אוי העיניים.. זה נפלא יקירתי" חייכה יוכבד למראה הציור במחברת של עלמה.
עלמה הרגישה מוזר, מין עקצוץ כזה שלא חשה מזמן.
"את רוצה לתאר לי מה ציירת?" שאלה יוכבד.
"את לא תאמיני, הבן שלי ביקש ממני לשבת לצייר איתו. את מאמינה? אני שלא החזקתי עיפרון מהיסודי יושבת וצובעת במחברת כמו ילדה. הנה כאן זאת אני ושני הבנים שלי על אי, וכאן יש שמש גדולה, וים, ומלא פרפרים, בכל הצבעים".
"מה את אומרת? את חושבת שלשבוע הבא תוכלי לצייר ציור נוסף? שאלה יוכבד.
עלמה לא חשבה פעמיים וענתה בבטחה :"חכי תראי איזו יצירה אני אביא לך!" וחייכה.

"אמא , אני גאה בך!" אמר אורי בעודו קופץ על המיטה החדשה שלו.
"כן אמא, תראי זה ממש מתאים לנו לחדר" הוסיף נהוראי בחיוך שובב.
עלמה התיישבה על המיטה בין שני בניה והביטה על הקיר שמולה. הוא היה לבן, ובדיוק במרכז הייתה תלויה מסגרת ובתוכה הציור שציירה במפגש הראשון עם יוכבד.
"אתם רואים את הציור הזה ילדים שלי? אז בקרוב יהיו תלויות לידו המון תמונות שלנו בחוף הים, כי אנחנו יוצאים לחופש עם הרבה שמש ופרפרים!"
בין שאגות השמחה וקריאות הצהלה של הילדים חשבה לעצמה עלמה בבטחה שהפעם השמש זורחת בחוץ במלוא הדרה…