גורם ההפתעה / 1 – המשך ללא נשברת .

אני רק רוצה לומר שזוהי העונה השלישית והאחרונה שתהיה לסיפור הזה ;)

—————————————————————————————–
" כבר מספר חודשים . מנסים לפאנח מה קרה למשפחות של דומינו .
מאז מות הבת הצעירה ביותר במשפחות , הן נעלמו באופן מסתורי מאמריקה . היו מקורות
המספרים שבלילה אחד הם ראו מטוס ממריא משדה תעופה מסן דיאגו באופן מסתורי .
במצלמות האבטחה נראו המשפחות רצות במהירות רבה אל המטוס , ממה הם בורחים ?
אנשי CSI מספרים כי ביום כינוס המשפחות , נירצח גם דין מוראנטרי חברה הטוב והאובססי
של קרוליין דאגלס שנעלמו עקבותייה מאז הלוויתה של סלסטיה גילבורג .
איש לא ראה אותה מאז .
לפני גילוי הבגידה על ראשם של המשפחות היה סכום מכובד של דולרים , האם הם נתפסו והכסף
כבר עשה העברה ?
עד כאן החדשות , כול יום נמשיך לעדכן בקשר למשפחות המסתוריות של העיר דומינו שהפכה לעיר
רפאים ממשית . בחזרה לאולפן ." מאחורי הקריין נראו תמונות זוועתיות של העיר דומינו , רדופה ,
מושחתת , עצובה וללא כול רוח חיים חיה בעיר .
" יש לך משהו לומר בנושא ?" שאל איאן .
צחקתי ונשענתי על כורסת העור החומה עליה ישבתי , הורדתי את ראשי מן מסך הפלזמה הגבוה
שהיה על הקיר ונגסתי בדובדבן אדום כדם , כול המיץ שלו התיז על שפתיי וליקקתי אותם בהנה רבה .
" זה היה צפוי ." אמרתי ברשעות רבה , איאן ישב ליד השולחן שלו כראש הראשויות העליונות והביט
בי בתענוג רב , מסתכלת חדשות כול יום כדי ליראות מה קורה עם המשפחות שלה .
ומה קורה עם האהובה היקרה שלו , שמסתברת ככלבה גדולה וחזקה . שנטשה את החברים שלה
ברגע הכי גדול והכי קריטי בחיים שלה .
אולי החיוך שלה ממיס לבבות של אנשים וגורם להם להרגיש אהבה אחת גדולה אבל בליבי הקר
והאבן כמו שאנשים אומרים הפנים שלה רק עושות צרה אחת גדולה . גורמות ללב שלי להתאבן באחדות רבה .
" אל תדאג איאן , החיים ממשיכים ." צחקתי ולקחתי לידי עוד דובדבן אחד גדול שנראה עסיסי למראה .
הוא היה אדום כמו המוות .
איאן לחץ על כפתור על שולחן העץ הממלכתי שלו , הכורסא החומה שלי הסתובבה לכיוונו והתחילה
להתקדם יחד עם קערת הדובדבנים הצמודה אליה . ישרתי את רגליי על משענת הרגליים שיצאה
מתוך הכורסה והחלקתי במורד שלה ועצמתי את עיניי .
" אני צריך את העזרה שלך ." אני יודעת שהוא יבקש ממני למצוא את קרוליין ואת המשפחות בשביל
הראשויות העליונות , אבל למה לי לעזור לו ? כאילו שאני צריכה את זה על החיים שלי .
הרי החיים שלי נחמדים עכשיו , אף אחד לא מכיר אותי ואני לא צריכה את האבל הזה שיגלו מי אני
וזה מה שאני צריכה עכשיו .
אחרי שבע עשרה שנה שהייתי מוחבאת .
" לא ." אמרתי בנחמדות ולקחתי עוד דובדבן ליד .
איאן הביט בי בעיניי נשר חודרות , מבשר לי שאני בהחלט עומדת לצאת לחיפוש אחר המשפחות
האבודות . זה נשמע כמו מחזה אבוד של רומאו ויוליה . בטח , ממש .
דבר ראשון , אני לא מוכנה לוותר על חיי החופשיות שלי .
דבר שני , למה אחרי שבע עשרה שנה רוצים פתאום לגלות מה אני ?
דבר שלישי , אני לא רוצה לעשות את זה .
כעסו של איאן התגבר והוא הזמין מאחד האנשים שלו שיביא לו משקה אלכוהלי עם רמת אלכוהול
גבוה מאוד . לאחר מספר דקות הוא נכנס והגיש את הכוס הגבוה לאיאן ולאחר מכן הביט בי עם
שאלה " לא תודה ."
התרומתי על רגליי ופניתי לכיוון לכיוון הדלת " את מוכנה לחשוב על זה ?" ביקש איאן , מתחנן .
צחקתי " לא ." אמרתי ויצאתי מהדלת .

*
" נו הסכמת לזה ?"שאלה קאסידי , חברתי הטובה . שיתפתי אותה בסוד שלי עוד לפני שבכלל ידעתי
מה קרה עם המשפחות . היא יודעת עלי הכול מאז שנולדתי עד עכשיו .
נפלתי על המיטה הגדולה שלי בקומה השלישית ברשויות העליונות , מאז שאני תינוקת אני גרה פה
ובאמת התחלתי לשאול את עצמי למה אני גרה פה . הייתי שואלת את נטלי וגרגורי פורמן הרבה
מאוד פעמים . הם הקימו את הראשויות העליונות לפני שבע עשרה שנה אבל הם לא רצו לענות לי .
אמרו לי שזה רק מסוכן לדעת . מעניין למה היה לי מסוכן לדעת .
" בטח , אני כבר יוצאת למסע חפש את המטמון ." צחקתי ופרסתי את ידיי לצדדים , האוזניות
היו בתוך אוזניי והפלאפון היה רחוק ממני ככול האפשר .
נאנחתי בכבדות " שיחררו אותך ?" שאלתי בנחת .
קאסידי צחקה והגבירה את קולה " היום ההורים שלי באו לשחרר אותי ממעצר לילי , אולי זאת הייתה
הפעם הראשונה שזאת לא הייתי אשמתי הגדולה . אבל האשמה לעולם לא נופלת עלי ." היא צחקה
ברשעות .
קאסידי היא נערה מתבגרת בת שש עשרה שכבר לא אכפת לה מהבית ספר , ההורים שלה מליינים
אמיתיים בלי בנקים בכול רחבי האמריקה , הילדה מיליונרית מציאותית. וזהו לא חלום .
לא שלי חסר כסף , ממש לא .
היא אוהבת להסתבך בדברים שלא קשורים לחיים שלה , ההורים שלי מגיל קטן היו עובדים כול הימים
והיא הייתה נשארת עם מטפלות במשך הימים ועכשיו היא עושה את כול זה בשביל קצת צומת לב
מן ההורים שלה . והיא מצליחה .
עוד מעט היא עומדת להשבר , אני מרגישה את זה .
" דרך הגב," הוציאה אותי קאסידי ממחשבותיי " ראיתי את ראיין בתחנה , הוא העביר לך שהוא
מתגעגע נורא ." תודה להרוס לי את מצב הרוח פי שתיים היום .
" שיקפוץ לי ."
שמעתי את קאסידי משתעלת בטלפון " הוא מוסר לך 'הלוואי' ." היא צחקה , איזה יופי ראיין מקשיב
פתאום לשיחה שלי ושל קאסידי , אסור לו לדעת את מה שאני סיפרתי לה .
" ממתי הוא שומע את השיחה ?!" שאלתי בכעס רב .
" אל תתדאגי , רק אחרי שאמרתי לך מה שהוא ביקש להעביר ." נאנחתי בקלות , ואמרתי לה שאני
אדבר איתה עוד מספר דקות .

*
" מה ?" נכנסתי בתנועה חדה בחזרה אל המשרד של איאן .
הוא הביט בי ושלב את כפות ידיו אחת בשניה , נאנח בכבדות והתחיל שוב לנאום את נאום ההצלה
של קרוליין , ואני רק צונחת על הכורסא החומה שלי בחזרה ובוהה בתקרה , מנסה לומר שלא ממש
אכפת לי כמה פעמים הוא ימשיך לנאום את זה אני עדיין לא יקח את המשימה .
" למה לי ללכת לחפש איזה כלבה קטנה בכול העולם , לא משעמם לי בחיים !" איאן הרים את ידו
באוויר , מתחנן להוריד לי כאפה חזקה על הלחי אבל לבסוף מוריד את היד שלו ומצטער על זה .
" בבת הקטנה שלך לא יכולת לגעת באצבע אבל בבת הבכורה שלך אתה יכול להחטיף כאפה ?"
הייתי בעצבים , הייתי חסרת מנוחה . רק המחשבה ש"אבא" שלי שאני אפילו לא מסוגלת לקרוא
לו ככה יגע בי ?
" איך את רוצה שאני יבוא לאנשים ' שלום קוראים לי ורוניקה גילבורג . אני הבת של קרוליין ואיאן
גילבורג ואחותה של סלסטיה גילבורג . נולדתי שנתיים לפניה בזמן מלחמה וההורים שלי לא רצו
אותי , הרשויות העליונות הימצאו אותי ועכשיו אני צריכה ללכת לחפש את האמא הכלבה שלי
שלא רצתה אותי . בוא נהיה חברים '." אמרתי בציניות והלכתי מעיניו של איאן .