גורל – פרק 3 (-:

הוא יתום .
על זה לא חשבתי .. שפגעתי בו בנקודה הרגישה הזו ..
גם אני יתומה . אני מבינה בדיוק למה הוא כל כך שבור .
מה אני אעשה עכשיו ?! הוא בטח שונא אותי ! כולם שונאים אותי !
רצתי מהר לחדר האוכל , כולם עדין אכלו . ישבתי ליד השולחן ואכלתי פרוסת טוסט יבשה .
חיכיתי לרגע שכולם סיימו לאכול ועמדו לקום – זה יהיה הסיכוי שלי
" אני צריכה לומר משהו " אמרתי כשקמתי והבטתי על כל התלמידים , הם הביטו בי המומים . ובצדק – גם אני הייתי המומה מעצמי .
" אני מצטערת על התקרית הזאת ביום ההוא .. זה פשוט .. זה .. נו אתם מבינים אותי . גם אתם בטח הייתם במצב שלי " אמרתי והבטתי באלו שהבנתי שהם גם סוג של חדשים , הם הנהנו והמשכתי לדבר "אני מבטיחה להתנהג טוב יותר , ולציית לחוקים, רק תסלחו לי"
" אנחנו סולחים לך " אמרה לורה בשם כולם " ושמחים שהחלטת להצטרף אלינו "
לא היה אכפת לי מהסליחה של כולם , רק מהסליחה של הבלונדיני .
" ליאם , אתה סולח למייגן ? " שאלה אותו התלמידה הכי צעירה , נדמה לי שהיא בת 6 או 7
ליאם , ככל הנראה הבלונדיני , קם מהשולחן ועזב ללא מילים את החדר .

השבוע שלאחר מכן היה שבוע מצוין , כמעט .
כולם דיברו איתי ועזרו לי להשתלב ,הכרתי המון בנות נחמדות והתחלתי גם ללמוד סדיר בבית הספר שבפנימייה .
אז אתם שואלים למה כמעט ? כמעט כי ליאם עדין לא דיבר איתי , ואפילו לא העז להביט בי . כל פעם שנכנסתי לכיתה הוא ישר התיישב בשולחן הרחוק ביותר , וכל פעם שהבטתי בו הוא הפנה אלי את גבו , שלא נדבר על זה שהתגברתי על האגו שלי וביקשתי שוב סליחה – הוא התעלם לגמרי .
החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה , מי היה מאמין שאני אלמד ? ואהיה בפנימייה שכזו ?
שיהיו לי חברים , ושאני אי פעם אצליח לומר סליחה , בבקשה , או אפילו תודה ?!
כאב לי שהוא לא סלח לי . הרגשתי מועקה ענקית כל השבוע הזה .. מה עלי לעשות ?
אחרי שיעור מתמטיקה הוא עזב את הכיתה במהירות ועלה לקומת הספרייה , בלי לחשוב השארתי את חפצי על השולחן ורצתי אחריו .

אף פעם לא הייתי בספרייה בפנימייה , בהתחשב בעובדה שאני מאוד אוהבת לקרוא . עליתי במדרגות בשקט אחרי ליאם שנכנס לספרייה וסגר אחריו את הדלת .
פתחתי את הדלת 5 דקות אחרי שליאם פתח אותה , הבטתי בחדר הענקי וחייכתי
זאת ספרייה אמיתית .
לא כמו הספרייה העלובה ששרדה את שרפת המרד , שבה יש 10 ספרים וחצי
בספריה הזאת המדפים עמדו לקרוס מרוב עומס .
ריח של נייר ישן נישא באוויר , הקירות היו מכוסים בספרים עבים עם כריכה בצבעים שונים . גם בתוך החדר עצמו היה מבוך מדפים גדול , אין ספר בעולם שלא היה בספרייה הזאת .
חייכתי לעצמי והתחלתי לחפש את ליאם .

הוא ישב בחדר הקריאה הגדול , על אחד השולחנות בקצה . לידו ישבה ילדת ברבי בלונדינית שדיברה איתו ולעסה מסטיק ורוד וגדול , גיחכתי לעצמי – זאת החברה שלו ? לא הייתי מאמינה שהוא כזה . כמעט כל השולחנות היו תפוסים , ניסיתי לחשוב איך יכול להיות שיש כ"כ הרבה תלמידים בבניין פנימייה אחד ..
אולי יש עוד בניינים ? אני במשך השבועיים+ האלה לא יצאתי בכלל מהבניין . בחרתי לי ספר דק יחסית לקרוא בזמן הקרוב , עד שהבלונדה תעזוב את הספרייה ואני אוכל לדבר עם ליאם כמה דקות.
חשבתי שזה יקרה מהר – אבל זה לא . השעה הייתה כבר 9 , כולם הלכו לארוחת האוכל מזמן . באולם נשארנו רק אני , הבלונדה וליאם . וכמובן הספרנית שהתחילה להרים את הכיסאות ולסדר את הספרייה לקראת סגירה . הספרייה הייתה כ"כ שקטה עכשיו שיכלתי לשמוע את הדיבורים של ליאם וחברה שלו .
" מתי נלך לאכול לימי ? " היא שאלה וליטפה את ידו , צמרמורת עברה בגופי – הם באמת ביחד ?! זה לא הכי מתאים לו
" אני לא הולך , לכי את לבד " הוא ענה לה וחזר לקרוא את הספר שלו , מזיז את ידו ממנה . הבלונדינית קמה ויצאה , לא לפני שהיא הביטה בי במבטה המתנשא וטרקה את הדלת . ליאם נאנח וחזר לספר המרתק שלו .
" סליחה , את הילדה החדשה נכון ? " שמעתי קול של מבוגרת מאחורי , הספרנית . היא חייכה אלי חיוך חביב והנהנתי לאישור . " אני ממש חייבת ללכת וצריך לסגור פה , אבל הילד ממש שקוע בספר ואין לי לב להפסיק אותו . כשאתם יוצאים תנעלו ותשאירו את המפתח מתחת לשטיח ? "
" בטח " אמרתי וחייכתי אליה " תודה ! "
ועכשיו , כשנשארנו רק אני והוא בספרייה , התוכנית שלי יוצאת לפועל !

כעבור חצי שעה ליאם קם מהכיסא שלו ויצא מחדר הקריאה הריק .הוא החזיר את הספר שלו למדף והתקדם לעבר דלת הספרייה וניסה לפתוח אותה , ללא הצלחה
" איך זה יכול להיות " מלמל לעצמו וניסה יותר חזק " אין מצב שזה קורה לי !! "
" מחפש את זה ? " אמרתי בקול , ליאם הסתובב והביט בי מופתע , הרמתי את המפתח בידי והחזרתי אותו לכיסי
" מייגן , תני את המפתח " הוא אמר לי בקול שקט והושיט את ידו לכיווני , מצפה לקבל את המפתח
"לא לפני שתסלח לי " אמרתי והתקדמתי לעברו " תבין , אני ממש לא רציתי לפגוע בך "
" אבל פגעת " הוא אמר והביט עמוק בעיני , צמרמורת עברה בגופי . ראיתי את הכאב בעיניו
" אני לא ידעתי שאתה יתום ! איך יכולתי לדעת ?! אבל עכשיו אני יודעת ואני מתנצלת !! "
" הסליחה שלך לא עוזרת לי " הוא אמר וניסה לפרוץ את הדלת , אבל ללא הצלחה
נשמתי עמוק , וחשבתי על דרך נוספת שאני אוכל לפייס אותו
" איך ההורים שלך מתו ? " שאלתי כשישבתי על שולחן הספרנית . ליאם נעצר שנייה , ראו שזה בלבל אותו , הוא נשם עמוק והמשיך לנסות לפרוץ את הדלת
" שלי מתו במרד , בשרפת המרד "
הסיכה הקטנה שאיתה ליאם פרץ את הדלת נפלה מידיו , דלת הספרייה נפתחה
הוא הסתובב , הביט עמוק בעיני ולחש
" גם שלי "