גורל – פרק 11

*פלאשבק* – תקופת המרד – 9 שנים אחורה

האש השתוללה בכל העיר , שורפת את כל הצמחייה , את כל הבניינים
את כל האנשים .
המרד דוכא ביד קשה ע"י השלטונות האכזריים , שחייליה עברו בן מקומות המסתור וירו בלי לחשוב פעמים בכל מורד , או אפילו חשוד במרידה . צרחות איומות נשמעו בכל מקום , והדם זלג בכל הכבישים והרחובות , כמו מים בנהר .
ואני נשארתי לבד .
רצתי במהירות ליערות , כמה שיותר רחוק מהעשן המחניק , כמה שיותר רחוק מקול היריות .
איפה אמא ? איפה אבא ?
איפה העבר שלי ?
קפצתי מעל שורשי העצים והגעתי עד קרחת היער , המקום בו נהגנו לעשות פיקניקים גדולים ולשחק מחבואים . תמיד זכרתי את המקום הזה בתור מקום נחמד ועליז , אבל היום ? הבטתי בו בפחד . כאילו כל רגע העצים ישלפו רובים וירו בי ישר בליבי .
השעה הייתה מאוחרת , ולא ישנתי טוב כבר כמעט שבוע . פרסתי עלה גדול על הקרקע ושכבתי עליו , שוקעת בשינה עמוקה ..

כשקמתי , כבר לא היה ריח של עשן באוויר .
כנראה שעבר המון זמן .
פילסתי את דרכי חזרה לעיר , כדי לחפש את אבא ואימא – הם בטח דואגים לי , הם בטח מחכים לי ליד הבית .
רצתי את הדרך לשם והתחמקתי מכמה שוטרים שהסתובבו בעיר ההרוסה , ראיתי את הרחוב המוכר שלי ורצתי אפילו יותר מהר , מתעלמת מהכאבים בראשי וברגליי , וכעבור מספר דקות הגעתי לבית שלי .
זאת אומרת , ביתי לשעבר .
הבניין היה שרוף כולו , הגג הדלתות והחלונות היו שבורים , והכלב שלנו – קרלו , שכב מת עם סכין בביטנו .
לא היה לי זמן להתאבל על מותו , רצתי ישר לתוך הבית . " אימא !!! " צרחתי " אבא !!! תעזרו לי ! "
אבל אף אחד לא ענה .
פתחתי את דלת החדר שלהם , והם לא היו שם .

יצאתי מיואשת החוצה והתכוונתי לחזור ליער , אבל בדרכי גיליתי שכל ניצולי העיר מכונסים בכיכר העיר – אזור המלחמה .
התגנבתי לשם בחמקנות , בלי שישימו לב אלי . הייתי במקום שממנו היה קל לפלס את הדרך ולרוץ מהר ליער במקרה הצורך . ראש השלטונות עלה על במה קטנה שהוצבה בכיכר ודיבר אל מקרופון כסוף
" היום , המרד בא לקיצו .
מנהיגי המרד יחוסלו , והשלום חזר לעייר היפיפייה שלנו .
כל מה שנותר לציין זה – יום דיכוי מרד שמח ! "
אחד משומרי השלטון גרר לבמה 2 אנשים מלוכלכים , איש ואישה
אמא ואבא שלי .
השליט הוציא את אקדחו מחגורתו וכיוון אליהם , אבא ואימא שלי חייכו אחד לשני ולחשו 3 מילים במילים רועדות , ולפתע נשמעו 2 היריות .
אימא נפלה ישר אל הרצפה , לאבא לקח יותר זמן .
הוא חייך אלי ונפל אל מותו .
לאחר מכן הועלו עוד זוג אל הבמה , ועוד זוג ..
ערמת הגופות הלכה וגבהה .
דחפתי את כולם והתחלתי לרוץ עמוק אל תוך היער , התנגשתי בילד שקצת יותר גדול ממני והוא תפס בידי בחוזקה " בואי איתי " הוא לחש לי והוביל אותי לצד אחר של היער .
פחדתי , אבל באיזה שהוא מקום סמכתי עליו.
מה יש לי להפסיד ?

" נעים מאוד , אני מקס " הילד אמר לי כשהביא לי חתיכת לחם יבשה שמצא בהריסות " ההורים שלך היו חברים של ההורים שלי .. שנהרגו עוד בתחילת המרד "
" נעים מאוד , אני מייגן " אמרתי לו וניגבתי את הדמעות שזלגו מעיניי
" בהמשך היער מתאספים כל הילדים שניצלו מהמרד , רוצה להצטרף אלינו ? הוא אמר וחייך אלי
" יש לי ברירה ? " אמרתי וקמתי על רגלי , הלכנו ביחד אל תוך היער החשוך .
הלכנו בשקט , לא דיברנו אחד עם השני . נתתי לדמעות לזלוג מעיניי בלי לנגבן , לא היה לי אכפת .
אימא ואבא מתו , אני נשארתי לבד .
הגענו למקום עם המון עצים צפופים , מקס הכיר לי כמה בנות נחמדות שעזרו לי להתאקלם במהרה , ומצאו לי שמיכה שאוכל לישון איתה
אבל לא הצלחתי להירדם . החיוכים שלהם נחקקו בראשי .
" למה את לא ישנה ? " מקס שאל אותי והתיישב לידי על סלע גדול
" אני מתגעגעת לאימא ואבא .. ולקרלו " אמרתי ומחיתי את דמעתי , לא רציתי שוב לבכות . רציתי להיות חזקה כמו הורי ..
" מי זה קרלו ? " הוא שאל אותי בסקרנות
נאבקתי בדמעותי יותר מתמיד " הוא היה הכלב שלי .. אפילו אותו הם הרגו .. "
" אני יכול להקל עליך איך שהוא ? " מקס שאל והביא לי בקבוק מים קטן
" לא .. " לחשתי ולגמתי מהבקבוק
" אולי .. בשביל ששמו של קרלו יונצח … תקראי לי קרלו ? "
גיחכתי ובכיתי בו זמנית " איזו הצעה מוזרה !! אני בחיים לא אקרא לך על שמו , תשכח מזה "
הבכי הכואב הפך לצחוק וחיוך , אני ומקס נרדמנו ביחד מתחת לעצים באותו לילה קריר .
ולא רק באותו לילה .
במשך 9 שנים לא זזנו אחד מהשני , עד הירייה ביער .
*סוף פלאשבק *

יצאתי מהחדר והלכתי במהירות לאגם , מקס כבר ישב שם . על האבן הקבועה שלנו , הוא זרק אבנים קטנטנות אל המים ובהה בהן נעלמות , רצתי אליו והתיישבתי לידו
" נו .. אני במתח ! מה רצית לומר לי ? "
" ערב טוב גם לך יקירתי .. " הוא אמר והמשיך לזרוק אבנים קטנות
" נו !!!! " אמרתי חסרת סבלנות
" טוב .. אז ..
רציתי להגיד לך ש …
שאני אוהב אותך " .