גורל – סיפור חדש ! פרק 1 (:

:אני לא מאמינה שעלו עלי .
רצתי כמו שלא רצתי כל חיי . הרגלים היחפות שלי קפאו מהשלג , אבל זה לא היה חשוב עכשיו
עכשיו חשוב לברוח מהם , שלא יתפסו אותי . שלא יגלו עלי .
רצתי אל היער הסבוך והתחבאתי מאחורי קבוצת עצים צפופה , בעודי מסדירה את הנשימה הרגשתי שמישהו נוגע בגבי .
הבטתי סביב , וניסיתי להתגונן ואפילו לברוח .. אבל …
לא היה לי לאן . הייתי מוקפת באנשים .
הרמתי ידיים בהכנעה והם לקחו אותי איתם .
_____________________________________
פקחתי את עיני , ונזכרתי בכל מה שקרה אתמול . איבדתי כל תחושת זמן – אבל ברור לי שישנתי הרבה .
מיטה רכה , סדינים ריחניים , חדר מואר וקטן .
" זה בהחלט לא החדר הקטן שלי בבית הנטוש" אמרתי לעצמי בגיחוך , קמתי מהמיטה בזהירות וניגשתי לפתוח את הדלת , אבל היא הייתה נעולה .
"בוקר טוב לך , מייגן רטורג "
הסתובבתי , מאחורי ישב על כיסא קטן מעץ איש זקן , זקן מאוד . ביד אחת הוא החזיק מקל הליכה ישן ומוזר ובידו השנייה את התליון שלי , הדבר היחיד ששיך באמת לי .
" תחזיר לי את זה !! " צעקתי ורצתי לכיוונו , שלחתי את ידי לשרשרת , אבל היא נעלמה .
היא כבר לא הייתה ביד שלו
" תחזיר לי אותה , או שאני מפרקת אותך לחתיכות ! " צעקתי עליו והתקרבתי עוד אליו , הוא הסתכל עלי וחייך חיוך שובב , חיוך שעיצבן אותי יותר ויותר , שלחתי את ידי לכיס האחורי של הג'ינס ..
הוא היה ריק .
" מחפשת את זה ? " הזקן אמר והוציא מכיסו את האולר שלי , שוב ניסיתי לתפוס אותו – אבל הוא נעלם " יש לך 2 אופציות , או שאת מפרקת אותי לחתיכות – ואז בחיים לא תדעי מי אני , איפה הדברים שלך , ולמה את כאן . או שאת יושבת על המיטה בדממה ונותנת לי לדבר "
נו באמת , הייתה לי ברירה ?!

הזקן נשם עמוק ונשען על משענת הכיסא , התיישבתי מולו על המיטה והוא התחיל לדבר כעבור 5 דקות של שקט מוחלט .
" פנימיית דארטן היא פנימייה מיוחדת , לילדים מיוחדים "
" ו ? … " אמרתי , חסרת סבלנות לחלוטין
" זהו . זה כל מה שאת צריכה לדעת ! "
" תגיד לי אתה רציני ?! גררתם אותי לפה כי אני 'ילדה מיוחדת'?! מה בדיוק מיוחד בי ?! "
קמתי מהמיטה בעצבים ובעטתי בשידה שהייתה לידה מתסכול , מה הם רוצים ממני ?
" תגיד את האמת " אמרתי לו והבטתי עמוק בתוך עיניו " זאת פנימייה לעבריינים ! "
הוא צחק וקם מהכיסא באיטיות " לא , זאת לא . רוב הילדים פה שומרי חוק . פה לא שופטים ילדים על פי המעשים שלהם , אלא ע"פ מה שיש להם עמוק בלב . בהצלחה ! "
ואז הוא נעלם , כאילו הוא לא היה מעולם .
ישבתי על המיטה , כועסת וחסרת סבלנות יותר מתמיד . חצי מהחדר כבר היה הרוס ושבור , אבל לי לא היה אכפת
הפנימייה הזאת יכולה לקפוץ לי , בהזדמנות הראשונה שלי אני בורחת מפה !
פתאום הדלת נפתחה , ולתוך החדר נכנסה אישה גבוהה ורזה , שנראתה קשוחה במיוחד , כאילו היא מעולם לא חייכה … בדיוק כמוני .
" בוקר טוב מייגן " היא אמרה והגישה לי ערמת בגדים בצבעים שחור-לבן וספר עבה " אלו הן מדי הפנימייה , יש ללבוש אותם כל יום , כל היום . את מדי הפיג'מה אני אביא לך בערב . בספר הזה כתובים חוקי הפנימייה . וכעת , מהרי – ארוחת הבוקר שלך מתקררת ! "
הבגדים נפלו לי על הרצפה , הייתי בהלם ממנה . היא באמת רצינית ?! מדים ?!
גם אם היא תשלם לי הרבה אני לא הולכת ללבוש אותם ! מצידי , שיעיפו אותי !
התכוונתי לומר לה את כל זה , אבל המבט האחרון שלה הבהיר לי שאסור לי להתעסק *איתה*
אין בעיה , ממנה אני לא אברח . אבל מהזקן המוזר כן !

לבשתי את המדים המגוחכים האלה – חולצה מכופתרת לבנה , חצאית שחורה ומעיל שחור ארוך . גרביון מסורבל ומעצבן ונעלי בובה בוהקות בצבע לבן .
הבטתי בעצמי במראה ולא זיהיתי את עצמי – הפנים שלי היו נקיות , והשיער שלי היה חלק ובוהק
לבשתי בגדים נקיים .. ושלמים . העיניים הכחולות-ירוקות שלי נצצו באופן משונה .
רגע , משהו לא הגיוני פה …
התליון שלי תלוי על הצוואר .