גורל- זיכרון | פרק 17- פרק אחרון!!!!!

אני בא לקפוץ. אני כבר באוויר כשיד אוחזת בי ומושכת אותי חזרה.
״אני יודעת ששיקרת לי״, קייט עומדת צמודה אליי. אוחזת אותי,״אתה אוהב את מוניקה״
אני מוריד מבט מושפל,״אני לא יכול לעשות עם זה כלום קייט! תאמיני לי שאני לא רוצה לפגוע בך! בשום אופן או צורה!״
״אתה רק חושב שזה יהיה הפתרון הכי טוב״, היא משלימה אותי,״אני יודעת״
״איך?״
״אתה דיברת בקול״, היא מחייכת אליי. החיוך שלה גורם לי לחשוב שוב.
״בוא נשב שניה״, היא גוררת אותי חזרה למחסה שהכנו,״אם אתה הולך למות אני לא אתן לך למות רעב״, היא מחייכת אליי עוד חיוך. אבל אני מכיר אותה טוב ויודע שמאחורי החיוך משתכן עצב.
״אני מצטער״, אני אומר לה ואוכל את מה שהיא מכינה לי.
״זה בסדר, אני לא יכולה להכריח אותך לאהוב אותי כמו שאתה לא יכלת להכריח אותי ואני יגלה לך סוד״, היא מסתכלת לצדדים כאילו בודקת שאף אחד לא שומע אותנו,״אני גם לא רוצה שתאהב אותי ככה״
אני מחייך אליה חיוך מבין,״אני גם לא הייתי רוצה שמוניקה תאהב אותי בהכרחה״, אני רואה שהכאבתי לה ומרגיש נורא. 
״בואי נישן קצת ותחשוב על זה״, היא אומרת ונשכבת די רחוק ממני,״אם כבר למות עדיף למות בזריחה, יותר יפה. ותעשה לי טובה אל תעשה את זה שוב. אם אתה מתכוון לקפוץ אני רוצה לקפוץ איתך טוב?!״, היא מחייכת תוך כדי פיהוק ונרדמת.
כואב לי שאני עושה לה את זה. אני לא רוצה שהיא תתאבד בגללי. אבל אני יודע שאני יכבד את הבקשה שלה. אני מנסה לישון אבל לא מצליח. אני מנסה להזכר בחלום שחלמתי. זה היה שוב בקטע הזה במדורה שניסיתי לנשק אותה. אני יודע שניסיתי לנשק אותה אבל אני לא מרגיש רגש אליה כמו שאני מרגיש בשאר הזכרונות. אני מסתכל סביבי ואז מבין שאנחנו נמצאים באותו מקום שבו היינו אז. צוק שמתחתיו אגם מים. קרובים למחנה שלנו. אני מסתכל על קייט הישנה ומנסה להבין אם יש לי רגשות כלפיה. ואני לא מצליח. יש לי אליה רגשות דאגה אבל לא את רגשות האהבה שהיא רוצה. רגשות האהבה היחידות שאני זוכר הם כלפי מוניקה. השמיים מתחילים להתבהר ואני מעיר את קייט.
״אז הגיע הרגע אה?!״, היא מתבדחת איתי. היא כותבת מכתב פרידה מדיו של צמחים וכותבת אותו על חתיכה מהברדס שהיא קרעה למטה זו. היא קורעת עוד חתיכה ורושמת גם עליה משהו.
״קח״, היא נותנת לי אותה,״אני רוצה שזה יהיה בכיס שלך״
אני עושה את מה שהיא אומרת ואנחנו מחייכים אחד אל השני ואני יודע שאני יכול לתת לה את ליבי בכאילו, שלפחות את רגעיה האחרונים תעביר בהרגשה נעימה. אנחנו נעמדים על קצה הצוק ובאים לקפוץ כשאני עוצר אותה ומסובב אותה אליי. אני נושק לה ברכות ולוחש,״אני אוהב אותך קייט״
היא מחייכת אליי חיוך מריר ושואלת,״באמת או בכאילו?״, ושתינו יודעים שזאת השאלה שתקבע את גורל חיינו. אני מסתכל לה עמוק בעיניים ואז אני מבין מה הרגשתי אליה בחלום ההוא,״באמת״