גורל- זיכרון | פרק 15

״איך אתה מרגיש?״, קייט שואלת אותי. יש לה מין ברדס ירוק כזה, אשפת חיצים וסוג של סכין-פגיון. 
״מוזר״, אני אומר את האמת
״כן, אני מניחה״, היא מנידה בכתפיה,״אבל אני בטוחה שבסוף תיזכר בקול ותסתדר״
אני באה לענות לה אבל היא מסמנת לי לשתוק. מישהו עובר בדיוק במעבר ממול. היא רואה על הקיר מדים ונותנת לי ללבוש אותם. היא מסתובבת ואני מחליף אליהם. 
״עכשיו אתה משתלב״, היא אומרת ונותנת לי כלי נשק. אלה קוצנית וקטנטנה, פגיון- סכין כמו שלה וחרב ננסית,״תסתיר אותם״, היא אומרת לי ואני עושה את זה. אנחנו עולים לאט לאט שלבים במרתפים עד שמגיעים סוף סוף אל האדמה. אנחנו יוצאים עדיין עם המשקפי מגן. המשקפיים מצילים אותי שוב מעיוורון. אנחנו נמצאים בסוג מסוים של מחנה ואני מרגיש שם לא רצוי. כאילו זאת לא הסביבה הטבעית שלי. שאני לא שייך לשם. אנחנו נכנסים ליער ומורידים את המשקפיים. העיניים שלנו התרגלו לאור. אני רואה איך קייט מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו שיצאנו משם. לפתע אני קולט משהו זזבשיחים. תוך שניות קייט כבר מפילה נער בגילנו אל הרצפה. הוא נראה מפוחד, מביט עליה כאילו ראה רוח.
״ה…הנבחרת…קייט…רו…רוח רפאים…את…את מתת!״, הוא צועק באימה וקייט מגחכת.
״תראה מה רוחות רפאים יכולות לעשות״, היא שולפת במהירות את הסכין ותוקעת אותו הישר בליבו של הנער.הוא מת מיד. קייט מחייכת חיוך עצוב ונעמדת לידי,״קלי קלות״, היא אומרת ואני תוהה לאן לעזאזל הגעתי. מה עובר על קייט. כשהיא רואה את הפרצוף שלי היא מוסיפה תוך כדי הליכה,״תרגע! הייתי נחמדה, זה לא כאב לו״, היא מתחילה להתרחק ואני נשאר לבהות בנער שלפני שניה היה חי.״אתה בא?!״, אני שומע את קייט קןראת לי ואני מתחיל לרוץ אחריה. תוהה אם זה הדבר הנכון לעשות ואם בסופו של דבר אני לא אמצא את עצמי במצב של הנער הזה.בינתיים כדאי לי לשמור על קייט, אחרת אני לא יודע מה אני יעשה במצב המוזר הזה. ככה הימים עוברים ולאטלאט אנימתחיל להזכר. אני ממחנה אדמון. הצד השני הוא מחנה אגמון. אנחנו רבים על אבן החלומות. במשך השנים. אבל עכשיו אנחנו קרובים ביותר. למעשה אין יותר רמזים. פעם הבאה זה הרמז. אני מכיר את קייט שכנעתי אותה לעבור צד. לא יודע למה היא הסכימה. היא הייתה פעם עם הנבחרות. הייתה אמורה למצוא את האבן אבל משהו קרה. באתי מכפר קטן. הייתה לי חברה בלונדינית עם עיניים חומות. אני וקייט מכינים מדורה ללילה,״מחר נגיע למחנה״, קייט אומרת כשהיא גומרת להקים את המחסה.
״כן, אה?״, אני מחייך אליה,״עשינו חתיכת דרך״
״צודק״, היא מתיישבת לידי
״עדיין לא הספקתי להודות לך״, אני אומר ומדליק את האש
״זה כלום״, היא מסמיקה ומשפילה מבט,״אני בטוחה שהיית עושה את אותו הדבר בשבילי״
״בכל זאת״, אני מחייך וממשיך,״את יודעת מה אני הולך לעשות להם?!״, אני מרגיש את הכעס מתפשט בתוכי,״אני אנקום בהם! הם לא ידעו מאיפה זה צץ להם!״,אני מניף אגרוף באוויר
״לא״, היא מניחה את ידה השברירית על אגרופי ומורידה אותו,״אתה יכול להתקדם עם הכעס הזה אבל לנקום לא״, היא מנידה בראשה
״למה?! למה אכפת לך?!״
״אתה יודע איך הגעת לשם?״, היא שואלת ואני מניד בראשי,״יצאנו לשיטוט והם חטפו אותך. המודיעין שלנו גילה איפה אתה ובאתי להחזיר אותך אבל הם עלו עלינו. הייתה אצלנו חפרפרת. כשהגעתי גיליתי להפתעתי שאני נכנסת לבית של החברה הכי טובה שלי והאהוב שלי לשעבר. אבל לא נתתי לזה לגרום לי לרחף באתי במטרה למצוא אותך. שאלתי את הבת קודם היא לא ענתה לי. שיקרה שהיא לא יודעת. יריתי בה שתי חיצים. היא מתה במקום. אחרי זה הגיעה הבן. הוא התחיל להמרח עליי וזה הגעיל אותי הדבר ביחיד ששאלתי אותו היה איפה אתה״, המבט שלה נראה מרוחק,״כשהוא המשיך להמרח עליי הרגתי גם אותו. הסתובבתי בבית לבדוק אם נשארו רמזים לאן העבירו אותך אבל לא מצאתי כלום. באתי ללכת ואז שמעתי בכי…התינוקת שלהם…התינוקת…״, היא מתחילה לבכות ואני מחבק אותה. לפתע היא מפסיקה ומסתכלת עליי במבט מוזר. כמו מנסה לחשוב אם זהו רגע מתאים להגיד את משהו רוצה,״אתה יודע מה הבנתי באותו הלילה?״
״מה?״, אני שואל אותה בעדינות
״שלא צריך לנקום. מהכעס שלך תוציא דברים. אל תנקום.״, עכשיו היא מסתכל עליי, בוחנת כל תזוזה שלי ואזמשפילה מבט,״דבר שני קרה שחטפו אותך. רק אז הבנתי כמה אתה חשוב לי…הבנתי….שאני אוהבת אותך״, היא מרימה את המבט אליי. אני לא עושה כלום. היא מתקרבת לנשק אותה אבל אני מתרחק.
״א…אתה לא זוכר?!״, היא מייררת בבכי,״אהבת אותי! ועכשיו אני מבינה! אני אוהבת אותך דריי! אני אוהבת אותך! אתה לא זוכר שאהבת אותי?!״
אני מניד בראשי ומתרחק ממנה.
״אתה חייב לזכור שאהבת מישהי״, היא צועקת מאחוריי
ואז אני נזכר. באמת אהבתי מישהי. אני מסתובב אליה,״באמת אהבתי מישהי! אהבתי את מוניקה!״