גורל-אמת | פרק 2

״שוב פעם איחרת אלקסיס״, אני שומעת את רוי אומר
״אני יודעת״, אני אומרת 
״ומה יש לך להגיד כדי שאני לא יחזיר אותך הביתה היום?״, הוא ממשיך
״כלום. שתחזיר אותי הביתה״, אני אומרת לו בפרצוף.
״טוב, אם זה ככה תהני לך בבית. קחי״, הוא תולש דף מפנקס,״תביאי את זה לאמא שלך״
אני מחייכת אליו חיוך מזויף ומתחילה ללכת הביתה לקול התלחשויות הסובבים אותי. אני מדיעה לבית וטורקת את הדלת מאחוריי. אני מסתובבת בו ורואה שהוא ריק. קייט ודריי בטח באיזושהי מועצה וטום עדיין בבית ספר. אני נכנסת לחדר שלי ולוקחת את מכשיר המוזיקה שלי. מתנה שדריי נתן ליום הולדתי החמש עשרה. משהו ממימד שהוא היה פה. הדבר היחיד שאני יודעת זה שלאף אחד אין דבר כזה. ובכלל למי עוד יש מכשיר מלפני שלוש מאות שנה שעובד כמו חדש, יחסית?
אף פעם לא שיניתי את השירים בו. המוזיקה שאני מכירה כל כך אצילית, רגועה, כאילו אומרת הכל טוב. עושה לי בחילה. המוזיקה הזאת רועשת ואני אוהבת את זה. אני מרימה את השרשרת ומסתכלת עליה. החוט פשוט, מחוט דיג אבל התליון, בתליון יפהפה. זה עיגול עץ מגולף במליוני צורות. קייט אומרת שאבא שלי נתן לה את זה כשהם היו קטנים. אנחנו לא מדברים הרבה על ההורים שלי כי זה מכאיב לקייט. כל פעם שאנחנו מתחילים לדבר היא מתכווצת בפינה. אז הפסקנו. אבל מדי פעם קייט מדברת איתי עליהם. היא ואמא שלי היו החברות הכי טובות. קייט הצילה את החיים שלה פעם או משהו כזה. אני ממששת את התליון. הוא איתי מאז ומתמיד. אני מחזיקה אותו, מנסה לחשוב איפה הייתי עכשיו אם ההורים שלי לא היו נרצחים. אני שומעת את הדלת נפתחת ויורדת למטה.
״היי טומבוי״, אני מחייכת אליו,״היי טומבוי זה כינוי טוב…מהיום אני אקרא לך ככה!״
״היי גם לך פריקית״, הוא מסתכל סביב,״איפה אבא ואמא?״
״בטח באיזושהי מועצה, מה אתה עושה פה כל כך מוקדם?״, אני שואלת
״שמעתי שהעיפו אותך אז חשבתי שאולי תרצי חברה״, הוא מחייך אליי
אני מחייכת אליו ופורעת את שערו
״על תעשי את זה!״, הוא מתעצבן,״או שאני עכשיו חוזר ומשאיר אותך לבד!״
אני מגחכת ומפסיקה.
״אז את עם הענתיקה?״, הוא מגחך כשהוא רואה את האוזניות
״אה אה״, אני מהנהנת ומושיטה לו אוזניה אחת,״רוצה לשמוע?״
 ״לא״, הוא מתיישב לידי.
״אז מה קרה הפעם?״, הוא שואל אחרי שתיקה ארוכה.
״סתם, רוי נטפל אליי״, אני נזכרת
״אני לא מאמין! הוא גונב לי את העבודה! חכי, חכי מה אני יעשה כשאני אראה אותו!״, הוא מעמיד פני מתעצבן
אני צוחקת ואוחזת בזרועו,״תרגע טומבוי״, אני מושכת בזרועו ומושיבה אותו חזרה,״אל תדאג, אתה עושה את העבודה שלך טוב מאוד.״
״עשית לי את היום״, הוא קם והולך למטבח,״יש משהו לאכול?״
״יש ענבים במגירה, תביאי לכאן״, אני אומרת והוא עושה את זה.
״טוב, אני חושב שאני צריך לחזור יש לנו אימוני לילה הלילה״, הוא מתנצל והולך
״בהצלחה!״, אני צועקת לו כשהוא יוצא. ושוב חזרתי ללבד. אני חוזרת לחדר ושוקעת במוזיקה. 
״היי״, אני שומעת קול מהדלת. אני מרימה עיניים ורואה את קייט,״היי״, אני מנמיכה את המוזיקה.