גורל- אמת | פרק 18- הסוף הסופי בהחלט!(נראלי;)

״טום! טומבוי!״ אני רצה ומחבקת אותו. הוא לא מתנגד ״אני…אני דאגתי לך…״
״רצת עד כאן״ הוא בוחן אותי.
״כן, טומבוי, רצתי עד כאן בשבילך״ אני מחייכת אליו.
הוא מחייך אליי.
אני מרגישה הרגשה נעימה בבטן.
״מצאת את האבן!״ אני אומרת, מנסה להעביר את המבטים האלה ואת התחושה שהם גרמו לי.
״כן, אני מניח שכן…״ הוא אומר ומחריד את מבטו ממני לאבן.
״אז זאת האבן, אה?״ אני אומרת ״האבן שבשבילה כל כך הרבה מתו…״
״וימשיכו למות״ טום אומר פתאום ונעמד, בוחן את האבן ״אם לא נהרוס אותה״
״נהרוס אותה?! טום דורות על דורות ניסו למצוא את האבן הזאת ואתה רוצה להרוס אותה?!״
״ולהביא סוף להרג, לסכסוכים? כן אני רוצה״ הוא אומר בנחישות.
״איך בכלל מצאת אותה?״ אני שואלת אותו.
״הקולות האלה…הקולות הצורמים האלה אמרו לי מה לעשות…איפה לחפור…״ הוא אומר במבט מהורהר.
״איפה זה היה?״ אני שואלת אותו, סקרנית.
בוא מסתכל על סוף המצוק, ממש הסוף.
״אז אתה הנבחר בסופו של דבר…הנבחר האחרון, אה?״ 
״לא נראה לי…״ הוא ממלמל.
״מה זאת אומרת לא נראה לך?! אתה חושב שיהיו עוד?״
״לא, אן יחושב שיש עוד אחת. את אלקסיס.״
״אני?״ 
״כן, זה די הגיוני שחושבים על זה…זאת אבן החלומות, היא מראה לך בחלום אירוע חשוב בעבר, בהווה או בעתיד. הנבחרים אמורים להיות עם חלק מהכוח הזה מה שלי אין…אבל לך יש״
״לא, אין לי את ה׳כוח׳ הזה״
״כן יש לך,״ הוא מסביר לי ״איך גילית שקייט הייתה הרוצחת של אמא שלך?״
״על ידי חלום…״ אני מתחילה להבין.
״אני הייתי זה שצריך למצוא, אבל הייתי יכול למצוא את זה רק בזכות ההשפעות של החלום שלך״ הוא ממשיך ״ורק שנינו נוכל להרוס את האבן ביחד.
״אני לא יודעת טום…יש הרבה דברים שאני רוצה לסגור לפני שאני ידע אם אני רוצה להרוס את האבן…אני רוצה לדעת איך העתיד שלי יראה אם אני יהרוס אותה״
״אני חוזר להורים שלי.״ הוא אומר לי חד משמעית ״ואני חושב שגם את צריכה לחזור״
״אני מניחה שזה יהיה נכון…אחרי הכל בכלל לא נתנו להם להסביר את עצמם…״ אני ממלמלת בחוסר ברירה.
״וכל העיניין הזה של הצדדים ייפסק כי לא תהיה את האבן לריב עליה, ככה שזה ייפסק״ הוא אומר ״לפחות עד שימצאו משהו חדש לריב עליו אבל אני מניח שזה יהיה עוד הרבה זמן…״
אני רוצה לשאול אותו עלינו אבל חוששת.
״זה לא נותן תשובות על הכל, אבל נגיד ש…אני מוכנה״ אני מחייכת אליו ״מה אנחנו אמורים לעשות?״
״לזרוק אותה לנהר״ הוא אומר.
״היא פשוט תשקע״ אני לא מבינה מה הקטע.
״תאמיני לי היא תהרס״ הוא אומר בביטחון.
״מאיפה לי לדעת?!״ אני מקשה עליו.
״תצטרכי לסמוך עליי״ הוא אומר ״קדימה, תתפסי את האבן בצד השני, אנחנו צריכים להיות ממש קרובים לסוף הצוק ככה שכשנעזוב אותה היא תיפול ישר למים״ 
אני תופסת באבן ומרגישה עקצוץ נעים כשהאצבעות שלנו נוגעות אחת בשנייה. אם גם הוא הרגיש את זה הוא לא מראה את זה.
אנחנו הולכים עד ממש לקצה הצוק. 
״מוכנה?״ הוא שואל.
״בספירה לשלוש״ אני עונה.
״אחת״ הוא אומר
״שתיים״ אני עונה.
״שלוש״ אנחנו אומרים ביחד ועוזבים את האבן. היא נופלת למים ואחרי כמה שניות יוצא אור ענק, זהוב ומלא חלקיקים קטנים וזהובים נופלים עלינו מהשמיים.
אני מסתכלת על טום, שנראה כולו מאושר ומתקרבת אליו.
״טומבוי?״ אני קוראת לו. 
הוא מפנה אליי את מבטו וזם לב פתאום קמה אני קרובה.
״גם אני אוהבת אותך״ אני אומרת ומנשקת אותו.