גורל- אמת | פרק 16

״מממ…כואב לי הראש״ אני ממלמלת כשאני פותחת עיניים. ״איפה אני?!״ אני קופצת לישיבה.
״התעוררת״ אני רואה את קייל לידי ״מרדישה טוב?״
״כן, די…הראש קצת מסוחרר״ אני אומרת לו, מרגישה הקלה שהוא לידי.
הוא צוחק ״ברור שהראש יכאב לך אחרי כל האלכוהול ששתית אתמול״ 
״אתמול?״ אני לא מבינה.
״כן, אתמול…״ הוא לא מבין מה אני רוצה ״הנשף והכל…את לא זוכרת?״
״לא, האמת שלא כל כך״ אני ממלמלת ומרימה גבות ״זה מחזר״
״את בטוחה שאת לא זוכרת כלום? שום דבר מהנשף?״ הוא שואל בציפייה.
״לא, לא בדיוק…״ 
הוא נראה מאוכזב.
״למה, מה קרה בנשף?״ אני שואלת אותו.
״אה? כלום, לא משנה…״ הוא ממלמל.
״די נוו׳ זה כן משנה לי!״ אני אומרת לו. 
״אולי אני יגיד לך אחר כך…״ הוא אומר ״כשתרגישי יותר טוב.
״אני מרגישה יותר טוב עכשיו״ אני מחייכת אליו.
הוא צוחק שוב ״לא, אני יבוא בצהריים, כשתשתחררי״ 
״להשתחרר מאיפה?״ אני שואלת אותו.
״יש לך הוראה מרופא להשאר במיטה עד שתיים עשרה, בשתיים עשרה אני יבוא לקחת אותך למקום מיוחד״ הוא קורץ אליי ויוצא מהחדר.
מוזר, הכרתי אותו רק שלשום.
ורק אתמול באמת ניהלנו שיחה.
אבל משום מה אני מרגישה ש…שאני אוהבת אותו.
אני מרגישה איתו פתוחה כאילו הוא החבר הכי טוב שלי.
וזאת הרגשה משונה.
״אוף! הלוואי שיגעו כבר הצהריים!״ אני שומעת את עצמי אומרת את זה בקול בטעות.
ובסוף, הם מגיעים.
״מוכנה?״ קייל נכנס לחדר קצת אחרי שתיים עשרה.
״מוכנה״ אני מחייכת אליו, שמחה שהתארגנתי רבע לפני. אבל זה לא משהו שהוא צריך לדעת.
הוא אוחז בידי ומתחיל לרוץ, מושך אותי אחריו. אחרי כמה דקות ארוכות של ריצה אנחנו מגיעים לקרחת יער יפהפייה. 
״וואו!״ אני אומרת, מסתכלת סביב בהתפעלות.
״חשבתי שתאהבי את זה״ 
״חשבת? למה חשבת על מה שאני יאהב?״ אני לא מבינה.
״את באמת לא זוכרת כלום מאתמול בלילה?״ הוא שואל בחשש.
״לא…שום דבר…״ אני אומרת באי נוחות מסוימת.
״ו…את…את רוצה שאני יזכיר לך חלק ממנו?״ הוא שואל בהיסוסים ומתקרב אליי עד שנעמד ממש מולי.
״כן, בטח״ אני מחייכת אלטוש, מנסה להסתיר את פעימות הלב המהירות.
״אז זה די הלך ככה״ הוא אומר ומתקרב אליי במהירות. אני מרגישהאת השפתיים שלו נוחתות על שלי בנשיקה ארוכה וצמודה. הוא מחבק אותי צמוד אליו, ואני אותו אליו. מתחברת לרצון המוזר הזה שיש לי. להשאר צמודה אליו. 
״אלקסיס!״ אני שומעת קול המום מאחורינו.
אני מסתובבת במהירות ורואה את טום.