גופה לבנה – נקודת מבט

הוא נגע בלחייה הקרה כקרח בגב ידו והיא התעוררה. ידיה היו מונחות אחת על השנייה בתנוחה רגועה, כאילו היא ישנה
היא מצמצה פעמיים ושאלה "מה קורה פה ,ג'וני?". הוא לא ענה, רק בכה.
ילדה עברה לידו, שמה את ידה על כתפו ואמרה "בוא ג'וני, כולם מחכים". הם הסתובבו והלכו כשהיא מחבקת אותו עם עיניים בוכות.
אמילי לא הבינה איפה היא או מה קורה עכשיו. היא רק שמעה הרבה אנשים בוכים.
היא התיישבה והבינה שהיא בארון מתים. ארון בצבע חום כהה ומצופה מבפנים במין בד רך.
היא ראתה את כל הקרובים שלה יושבים על ספסלי עץ בוכים וצורחים מכאב.
אמילי פנתה שוב לג'וני והפעם צעקה "ג'וני! מה קורה פה?!". הוא שוב לא ענה, התעלם ממנה כאילו לא הייתה קיימת והמשיך לבכות.
היא ישבה שם כמה דקות ושתקה. "אני מתה?!" פתאום היא הבינה. "אבל זה לא יכול להיות! מה קרה לי?!"
היא יצאה מארון המתים וראתה את הגופה של עצמה. כ"כ שלווה, כ"כ קפואה.
הסומק נעלם ובמקומו היה חיוורון, הצבע האדמדם שהיה לשפתייה נעלם והתחלף בגוון כחול חיוור והיא לבשה שמלת תחרה שחורה שתמיד הייתה בארונה אבל מעולם לא לבשה בטענה שהיא דיכאונית מידי.
אחד הגברים ניגש לארון. מרוב דמעות כמעט לא ראה כלום וסגר את הארון.
חבורה של גברים בגילו הצטרפה אליו ויחד הם נשאו את הארון אל החצר. אחריהם ,כולם קמו והצטרפו להליכה.
בחצר חיכה להם הקברן ליד בור בעומק של 4 מטרים, נשען על המעדר שלו עם פנים קרות ואדישות.
"חכה לי ג'וני!" צעקה אמילי ורגע אחרי נזכרה שהוא לא שומע. למרות זאת, רצה אליו וחיבקה את זרועו הפנויה כשהלך בעקבות כולם. ג'וני נבהל מהמגע ,כאילו באמת הרגיש משהו למרות שלא היה שם כלום. לפחות לא משהו שהוא ראה. אמילי נבהלה והתנתקה מזרועו. עכשיו רק הלכה לצידו.
בידיו היה הפרח האהוב עליה, ורד אדום. אמילי חייכה. "הוא זוכר" חשבה לעצמה.
הגברים הניחו בעדינות את הארון בתוך הבור. אחרי שעזרו זה לזה לצאת, הקברן התחיל לכסות את הבור.
כולם בכו, אפילו אחיה, בן ה-14 שכמעט ואף פעם לא בוכה. אמילי הרגישה כאב לא ברור. לא כאב פיזי, כאב.. לא מוסבר שכזה.
ג'וני נשאר אחרי כולם, הניח את הפרח עם דמעות בעיניים והלך. הוא לעולם לא יראה את אמילי שוב.