ג'ונסון בלק – פרק 24

19.2.2035
"סליחה,איך מגיעים לרחוב טריצ'י בלונג ? " שאל דיוויד את אחד העוברים ושבים כשהלכנו לגמרי לאיבוד בטוקיו הענקית
היפני הדריך אותו והמשכנו לצעוד עם המפות הענקיות באמצע הרחובות מלאי אדם .
לאחר שעה נוספת של חיפושים מצאנו את הרחוב ואת הבניין – ופשוט לא האמנו לאן מפת החושך הורתה לנו ללכת ….
בית כלא .
כן !! בית כלא !!!! בבית כלא ההינו צריכים למצוא שעון זהב משובץ יהלומים ?!
טוב .. נראה לנו שזה שעון .. התמונה ליד הסיפרה 3 נורא מטושטשת … אבל זה משהו בסיגנון !!
"איך אנחנו נכנסים לשם?" אמרתי לדיוויד כשהבטתי בגדר החשמלית הגבוהה , הוא סובב אותי אליו ואמר לי להתסתכל עליו .
ואז הוא נעלם
" מה ?!?!?!? איך ?!!? " " ששש!! " אמר לי כשהוא חזר " אנשים ישימו לב אלינו ! עכשיו תתרכזי טוב טוב ותעשי את זה גם את !! את מסוגלת !! "
ניסיתי שוב ושוב ושוב ושוב ושוב … ובסוף הצלחתי !! לאט אבל בטוח !!! איך ?! ואו !! זה מדהים !! אני בלתי נראת !!
עברתי הלוך ושוב מול אנשים שלא שמו לב , אפילו הצלחתי לעבור דרכם !! בקיצור התלהבתי כמו ילדה בת 5 שקיבלה ברבי ראשונה !!
" יופי בוגרת , יאלה נכנסים " הוא נכנס דרך הגדר החשמלית בקלות ועקף את השומרים , רצתי בעקבותיו , מנסה לשמור על הבלתי נראות החיננית שלי .
נכנסנו לתוך הכלא עצמו – זה היה חדר מרובע ענקי שמסביבו המון המון תאים מסורגים , תפסתי את דיוויד בידו (בלתי נראים יכולים לראות אחד את השני) והוא ליטף לי אותה
"לדעתי כדאי שנבדוק קודם את המשרדים של המפקדים , רוב הסיכויים שנמצא שם " אמרתי לו והוא הנהן והוביל אותי ..
הפכנו את כל המשרד – את הארונות , השולחנות , המגירות הגדולות , עברנו דף דף , קלסר קלסר – וכל מה שמצאנו זה דף שכתוב בשפה שבוודאות לא יפנית ומצפן עתיק חלוד במגירת ה"מוחרמים"
"אולי בכל זאת נחפש בתאים ?" דיוויד שאל אותי " אם אתה רוצה…אני לא נכנסת לשם … " אמרתי לו כשהתקרבנו לתאים , דיוויד סרק את החדרים בשניות , האסירים אפילו לא שמו לב למשהו שונה ,
כשהוא חזר הוא הגיש לי את המכסה למצפן .. שהיה מצופה ב … אבני פלסטיק !! שניכר שהיו פעם זוהרות !! מצאנו !!!
דיוויד חיבק אותי במהירות ומהר רצנו החוצה , עד שלפתע … הקסם פג . ראו אותי .
השוטרים היפנים התחילו לצעוק ולכוון רובים , דיוויד צעק לי לנסות שוב ולא הצלחתי לחזור להיות שקופה , המשכתי לרוץ ובעזרתו של דיוויד עברתי את החומה בקפיצה , מחוץ לחומה הצלחתי לחזור למצב הקודם שלי בקלות …
" זה היה קרוב " התנשפתי כשהיפנים ירו כדורים לכל הכיוונים , מחפשים את המסתננת הג'ינג'ית , " את פשוט לא נורמאלית ! אני לא לוקח אותך יותר למבצעים כאלה " אמר כשחיבק אותי בחום
לא היה לנו אפילו זמן לנוח – ישר נסענו להרי הקינטצון – ההרים השניים הכי גבוהיים בעולם . עליהם אנו צריכים לעלות ברכבל ולשים את המצפן בשפיץ של הפסגה .
הגענו ומהר שיחדנו את היפנים שיתנו לנו לעקוף את מליוני התיירים ולעלות ראשונים , עלינו מאוד באיטיות למעלה .. נדמה היה שזה לקח שנים !!!! לבסוף הגענו והתחלנו לרוץ לפסגה
ההינו מאוד עייפים מהיום העמוס הזה , אבל אין לנו ברירה אלא לרוץ ולשים את המצפן על כיפת ההר .
דיוויד כמובן הגיע ראשון , הוא חיכה שאתקרב ונתן לי בקבוק מיים – בקושי הצלחתי לנשום !! הוא הושיב אותי על אבן שהיתה באזור וניסה להקל את הלחץ בריאות שהיה לי , ללא הצלחה . פשוט לא הצלחתי לבלוע את האוויר ! הוא נתקע לי קנה ולא יצא !! השתעלתי בקול , הרגשתי איך הראות שלי מתכווצות יותר ויותר . ראיתי שדיוויד נכנס ללחץ היסטרי שהוא בחיים לא היה בו והתחיל להנשים אותי ולעסות לי את הגב והעורף .
כעבור רבע שעה התאוששתי , כבר הצלחתי לשתות ולהסביר לדיוויד שאני כבר בסדר גמור וזה קורה במאמץ פיזי ונפשי גדול .. שום נימוק שלי לא שיכנע אותו .
"אוקי נסיכה, אני מניח את המצפן הזה ואנחנו עפים מפה , אני אראה לך עוד משהו שאנחנו יכולים לעשות " הוא הצליח לומר , נראה לי שהוא גם עומד להחנק .
הוא קם ושם את המצפן בנקודה הגבוהה ביותר
לפתע המצפן פתאום זהר באור צהוב מסנוור ומוזר . דיוויד התקרב אליו יותר והקשיב לקולות המוזרים שבקעו ממנו
הוא רשם את המילים במהירות על גב כף ידו שוב ושוב עד המצפן התפוצץ והתפורר לחתיכות .
דיוויד הרים אותי בידיו החזקות ותוך שניה וחצי ההינו בחדר במלון..לא היה לי כוח אפילו לשאול איך,ישר נרדמתי על הספה .

20.2.2035

" את חייבת להפסיק לעשות לי התקפי לב , אני לא צעיר כמוך " אמר לי דיוויד שהתעוררתי .
התמתחתי ופיהקתי פיהוק ענקי " בוקר טוב גם לך סבאל'ה "
הוא הסתכל עלי במבט הכי רציני שלו וחיקתי אותו – את הצורת עיניים , את הקמטים העדינים במצח , את האדישות הקרירה
ואז התפוצצנו שנינו מצחוק וחזרנו להיות זוג פסיכים של מפסיקים לצחוק עד שנגמר האוויר בחדר
" אתה כל כך אדיש שהתחיל לרדת שלג " אמרתי והצבעתי על החלון שנעשה לבן יותר ויותר , הוא צחק וניקה את עיניו מהדמעות שנוצרו מהצחוק בידו .
הוא קם מהשטיח היפני הכי מכוער ביקום והקים אותי מהספה במשיכה "דאגתי לך נסיכונת,שלא תעזי לעשות לי את זה יותר!" הוא נישק אותי במצח ובראש והלך להתקלח .
כשהוא יצא מהמקלחת ישבתי וראיתי תוכניות מצויירות יפניות וכמעט נרדמתי שוב משיעמום על הספה . אני לא מבינה מה אנשים מוצאים בתוכניות האלה … אני מתמוטטת משעמום !!!
" יאו !!! זה דרקטון !!! כמה זמן לא ראיתי את הסדרה הזאת !!!! " הנרי אמר בהתפעלות וקפץ על הספה, תוך שניה לא היה עם מי לדבר – הוא היה שקוע עמוק עמוק בתוך היפנים המפחידים . שכבתי על הספה ושמתי את הראש שלי על הרגל שלו , הוא הצטמרר וליטף לי את השיער בזמן שהיה שקוע בטלוויזיה וראה פרק אחרי פרק .. עונה אחרי עונה .. ערוץ אחרי ערוץ ..
"ואוווווווווווו!! הסדרה הזאת פ צ צ ת י ת !! " אמר בהתלהבות הילדותית הרגילה שלו " מה??אה…הדטקרונון…כן…מדהים…כל כך יפה שאני בוכה" מלמלתי וחזרתי לנמנם
" יאלה קומי , הולכים לאכול קוברות !! " " מזה ?!?!?! " קפצתי מהספה בהלם " כן !! נלך לאכול איזו חיפושית בשוק העתיק של יפן ! מה קרה לך שווה לבקר שם!! חוץ מזה שהמצפן הצביע על האזור הזה " הוא שלף את המעיל שלי ושלו מהתיק וזרק עלי את המטריות , תוך שעה כבר טיילנו בן הדוכנים והזדעזענו ממה שהולך שם !!! נחשים , עקרבים , תולעים , צפרדעים , תמנונים !!!! , ג'וקים , והכי הכי חשוב – מלא איטריות ! עם חתיכות בשר כלבים !!!
הבחילה מכל הג'ונגל שהלך שם התגברה וחזרנו למלון , בדרך ראינו תמנון ענקייי זרוק מת על המדרכה .. בשלב הזה כבר התמוטטנו .
"רגע קמיליה…יש שם משהו" " בתמנון ?! תגיייד לי אתה נורמאלי ?? בכוח לגרום לי להקיא ? "
דיוויד הסופרסופרסופרמן אשכרה התקרב לתמנון הענקי ובעט בו כדי שהתהפך , מתחתיו היתה קופסת זהב נוצצת שהיה כתוב עליה בגדול
" שנדל " , ובקטן "שייך ללואיס ה63 "
הוא שלף אותה והסתכל עלי במבט שאני הכי שונאת בעולם , נו .. המבט הזה ! שכל בן אדם בעולם לא אוהב לראות !! מבט של – ' אמרתי לך ?! '
"אבא" ..