ג'וזיפין פרק 1

הלב שלי פעם בקצב מהיר, החזה שלי עלה וירד למטה ללא הפסקה, התקשתי לנשום. היד שלי, הגוף רעד בכל הכוח וזה לא היה מהקור שהיה בליל החורף הקר. זה היה מהקור ששורר עכשיו בלבי, מהנשמה שחיממה את המקום ויצאה החוצה. אני לא האמנתי שעשיתי את זה. הסיוטים הכי גרועים שלי היו יותר נוראיים מזה. התנערתי מיד מהבועה שהייתי בה ושמעתי את הזעקות של המשטרה.הם באים. אמנם מה שעשיתי היה מהגנה עצמית, אבל לא הייתי בטוחה שמישהו יאמין לי. הסטתי את מבטי לידי שאוחזת בסכין מלא הדם. ולאחר מכן עברתי במבט אטי על מה שעשיתי, על הגופות ששרועות על הריצפה מלאת הדם, יחשבו שאני הרגתי אותם
"ידיים למעלה" מישהו מהשוטרים צעקו וכולם התקדמו לכיווני. העלתי את ידיי למעלה והפלתי את הסכין על הרצפה " זה קרה בטעות" אמרתי ביבבה. "זה קרה בטעות, זה לא אני, הופללתי.. זה מה שכולם אומרים לי. תאמיני לי שמעתי כבר הכל. אין צורך בתירוצים." אמר השוטר שאזק את ידיי.
"אבל.." מלמלתי לעצמי והסתכלי על השוטר שהיה נראה משועשע מהסיטואציה. הבנתי שאין עם מי לדבר.
לפניי שעוד שמתי לב הוכנסתי לניידת המשטרה, התיישבתי על כיסא שחור ומרופד והנחתי את ראשי על חלון המכונית, בהחלט לא היום הכי טוב שלי. כל הנסיעה רק הצרחות של אותו בחור הדהדו בראשי, כל מה שקרה שם לא היה הגיוני.
התעוררתי ממחשובתי כשהדלת נפתחה, "הגיע הזמן לצאת בובה" אמר השוטר ונראה מרוצה מעצמו. גלגלתי את עיניי וקמתי, הוא נתן לי דחיפה קלה והתקדמנו. איך שנכנסתי לתחנה כולם הסתכלו עליי, הכל היה נראה לי בהילוך איטי, והדרך שבה הם הסתכלו עלי הייתה מבישה. השוטר שהביא אותי עצר לפתע, הרמתי את ראשי וקאיתי שאני עומדת ליד אישה גבוהה ומרשימה. "וינגט" חייך בצורה מטרידה, וינגט לא החזירה חיוך. היא הלכה מאחורי ותפסה בי בחוזקה, כל הדרך לחדר החקירות היא לא אמרה מילה.
נכנסנו לחדר האפור ווינגט הושיבה אותי על כיסא קר ממתכת , והישבן שלי קפא. מלמעלה הייתה מנורה קצת מסנוורת ומהצד חלון בצבע שחור שדרכו לא ראו כלום.
וינגט נשארה עומדת, "טוב תקשיבי אין לי הרבה זמן אז תעשי לי את החיים קלים ונגמור עם זה מהר."
משכתי בכתפי ווינגט המשיכה "יש טביעות אצבע שלך בזירת הפשע, על הסכין, ו.. ראו אותך עם הסכין ליד הגופות. אין לך כל כך מה להגיד להגנתך"
"הגנה עצמית. זה היה מהגנה עצמית."
וינגט נחרה בבוז "אחד היה בן 60 והשני 62, אני לא חושבת שהם יכלו בכלל להניף מקל"
"כנראה הוא היה בכושר, כי הוא כן תקף אותי!." אמרתי בקול רם, מנסה כמה שיותר לשכנע אותה
"זה עדיין לא מסביר לי שום דבר"
"את ממילא לא מאמינה לי וגם לא תאמיני אז מה זה משנה" וינגט נראתה מעוצבנת מהשיחה. "אז תעירי את עיניי" אמרה בקול עצבני אך חלש. " אבל תעשי את זה בקיצור" הוסיפה. " בקיצור, הלכתי ברחוב וראיתי שני אנשים מנסים להרוג אחד את השני. אחד מהם תקע סכין בשני והצליח, ואני הייתי שם וראיתי הכל, הייתי בהלם ולא יכולתי לזוז. ולפתע, מי שנשאר חי בא לכיווני והוציא סכין נוסף מכיסו. אז חשבתי מהר ולקחתי את הסכין שנתקעה בגופה, ניסיתי לומר לו לעצור אך הוא לא הקשיב ולי לא הייתה בררה אלא להרוג אותו לפני שהוא יהרוג אותי." נשפתי, הוצאתי את הכל החוצה, הייתי בהלם שסיפרתי את זה בכזו פשטות. כנראה זה היה תקוע יותר מידיי זמן בפנים והייתי צריכה להוציא את זה החוצה.
"את יכולה להיות סופרת מדהימה", אמרה וינגט בחיוך קליל "חבל שאת בוחרת לבזבז את הזמן שלך בכלא."
הסתכלתי על השעון שבחדר, כבר שעתיים היא מתחקרת אותי. באיזשהו שלב כבר הפסקתי לדבר, ולוינגט זה לא הפריע היא רק המשיכה לדבר ולהטיח בי האשמות הבנתי ששום דבר לא יעזור לי אז עדיף שאשתוק. " תסתכלי מה עשית." וינגט אמרה בקול עצבני. היא דחפה לי את התמונות לפנים ואני רק הרכנתי את ראשי ועצמתי את עיניי. לא רציתי לראות את התמונות האלה שוב, יש מספיק מהן במוחי. "את יודעת מה מענייו אותי..?" כרגיל לא נתתי תגובה " מה היה המניע שלך. כסף? לא מצאנו עליך כלום. נקמה? לא. "
וינגט לקחה נשימה ארוכה והמשיכה להטיח בי האשמות בזמן שהתיישבה על הכיסא. לפתע נעצרה. " אני יודעת. סיפוק עצמי". לכמה דקות היה שקט. כנראה ציפתה שעכשיו אני אגיב. שזה מה שיעצבן אותי.
"נו כבר יא כלבה!!! סתכלייי סתכלי מה עשית יא זונה" לפתע התפרצה ודפקה מכה חזקה על השולחן. כמעט הפכה אותו על הריצפה, וכל התמונות עפו. נבהלתי, לא ידעתי שיש בה את זה. לאחר מכן השעינה את ראשה על ידיה העדינות שהאדימו מהמכה ושערה הגלי הסתיר את פניה. התקרבתי אליה באטיות, בשוק ממה שקרה כאן, בשוק מהכל. " אני אומרת את האמת. " וינגט הפנתה את מבטה אלי, ואז צחקה בקול, צחוק משוגע. "את באמת צריכה ללכת לאבחון פסיכיאטרי וינגט" גיכחתי. שיט, נפלט לי. וינגט קמה מהכיסא " טוב זהו. הספיק לי." אמרה וטרקה את הדלת כשיצאה.
*************
אני חושבת על זה עכשיו כי אני יושבת כרגע בחדר קטן, או יותר נכון חצי חדר קטן אטום וחשוך, החדר הוא חצי כי יש סורגים המונעים ממני מלהגיע אל החצי השני של החדר ולברוח דרך הדלת מכאן. החדר עד כדיי כך חשוך שאני לא יכולה לקבוע בוודאות מהו צבע הקירות שמסביבי.
יש לי שני שומרים ליד הדלת, אני בעצמי לא ידעתי שאני עד כדי כך מסוכנת שאני צריכה שני שומרים שישגיחו עלי. למה שהמשטרה תיקח אותי למקום שכזה. הם ממש עוקבים על כל צעד קטן שאני עושה. אני רק זזה , משמיעה רעש קטן וכל אחד מהשומרים מסתובב מיד כדי לראות למה זזתי.
" סליחה ? ", אמרתי בקול חלש שנדמה שרק אני יכולתי לשמוע את עצמי. אחד השומרים הסתכל עלי, עם עיניו החשוכות והקרירות, רק ממבטו קיבלתי בחילה. הוא הסתכל עלי ואז מיד הסיט את מבטו. לפניו לא הייתה שום הבעה, רק קרירות. וכך גם השומר השני. כחכחתי בגרוני, משמיעה קול חזק וברור יותר "סליחה " . השומר השני מגלגל עיניים וכיוון אלי רובה, אך נעצר בידי חברו לשמירה, "אנחנו לא צריכים עוד בעיות עכשיו סטיוארט" . " צודק", אמר סטיוארט ולאחר מכן פנה אלי "ואת", כיוון את הרובה לכיווני פעם נוספת כשהצביע עלי, כנראה בלי לשים לב "שתקי".
לאן לעזזל הגעתי. אני הרכנתי את ראשי כשלפתע הדלת של החדר נפתחה. בחור גבוה ושרירי נכנס, גם הוא, לבוש בשחור. נשימתי נעתקה לשבריר שנייה, לא יכולתי להפסיק להתרשם מיופיו. משיערו הבלונדיני החלק שנפל בצורה מושלמת על כפתיו. משפתיו המלאות, שנראו כל כך רכות. ולבסוף, מעניו הכחולות, מלאות העצב והרגש שהביטו בי. הוא ניסה לתת לי גם מבט קריר, אבל אני ראיתי מעבר. איך שהוא נכנס שני השומרים הזדקפו והצמידו את הנשק לגופם, כנראה פחדו ממנו וניסו להתנהג כשומרים למופת. מבטו של הבחור הפך לכעוס כשהסתכל על שני אלה, " בואו " אמר ופתח את הדלת. גל של אור נכנס לחדר וסנוור את עיני " יש לנו על מה לדבר ." שני השומרים הנהנו ויצאו אחריו החוצה.
חיכיתי שיעברו כמה שניות כדיי להיות בטוחה לגמרי שהם הלכו וקמתי, הורדתי מעלי את הלכלוכים שנצמדו לרגלי וניסיתי להשתחל בין הסורגים החוצה אך זה לא עבד, אני לא הצלחתי להוציא את הראש החוצה. הלכתי אחורה ונשענתי על הקיר בזמן שנשפתי בכבדות, כנראה מתוך ייאוש. התיישרתי חזרה. אולי אצליח לשמוע משהו מהשיחה שלהם. אני נצמדתי לקיר שבה הדלת נמצאת בניסיון לשמוע משהו אבל זה לא הלך, הכל כאן אטום כמו שצריך.
לאחר כמה דקות הדלת נפתחה שוב ובחדר שרר שקט, חוץ מדריכות הרגליים שלהם לא היה שום רעש. הם פתחו את הכלוב שבו הייתי, ואחד השומרים שם בד שחור על ראשי בעוד שהשני קשר את ידי בחבל. "בואו נזוז" אמר הבחור האחראי ויצאנו. אחרי כמה צעדים כבדים הם הכניסו אותי בדחיפה לרכב והעלו את הבד שעל ראשי כך שהעניים שלי עדיין היו מכוסות אבל האף והפה לא. אקדח הוצמד למצחי . "פתחי את הפה ותבלעי את הכדור שאני אשים לך ". הנהנתי בפחד ופתחתי את פי, חיכיתי לכדור.
לאחר שבלעתי אותו אני לא ממש זוכרת מה קרה אבל הגעתי למקום אחר. בעודי שוכבת פתחתי את עיניי באיטיות וראיתי, אני בחדר חדש. "כמה נפלא", אמרתי בציניות . החדר שונה לגמרי מהקודם שהייתי בו, הוא לבן לגמרי, לבן בוהק. אין בחדר שום חפץ או שום אדם חוץ ממני. לא שומרים ואפילו לא סורגים שיכלאו אותי וימנעו ממני לנוע ברחבי החדר, רק ריצפה וקירות לבנים. אני מתנתקת מהרצפה ויושבת. משעינה את ראשי על הקיר ומחכה לצעד הבא.