גוונים || פרק ראשון || אנה חלק א'

צלצול הטלפון החל להישמע חרישות. אנה התכווצה פקחה את עיניה באיטיות ובחוסר רצון. הצלצול מילא את חלל החדר, ממשיך ומתחזק בכל דקה שעוברת. אנה התרוממה תוך פליטת אנחה קלה והשתיקה את הצלצול. היא נשכבה חזרה באיטיות, פקחה את עיניה לרווחה והביטה בתקרה לכמה שניות ארוכות. ראשה הסתובב והיא הרגישה בחילה חזקה שאחזה את בטנה. היא החלה לסרוק את חדר במבטה. הוא היה חצי חשוך, מלא בבגדים זרוקים על הרצפה ובקבוקי שתייה חריפה ריקים למחצה שהיו מפוזרים באקראיות בחדר. היא קמה מהמיטה באיטיות, חצי מטושטשת עדיין, לבושה בחולצה רחבה ותחתון. היא אחזה בראשה בכבדות, והרימה בקבוק זכוכית מהודר בעל נוזל בצבע חום ולגמה ממנו מעט. היא המשיכה לפלס את דרכה אל מחוץ לחדר, מנסה כמה שיותר להימנע משאריות הזכוכיות שהיו מפוזרות על הרצפה. אנה נעמדה במרכזו של הסלון והביטה סביבה. על הספות היו זרוקים מספר גברים בסביבות גיל העשרים, כשמסביבם פסולת רבה – עטיפות חטיפים, בקבוקי שתייה, בדלי סיגריות ובקבוקי אלכוהול. היא המשיכה בדרכה אל חדר השירותים, ולפני שהספיקה לשים לב היא הרגישה דקירה רטובה ברגלה, וגילתה שהיא דרכה על שרשרת סטיק לייט שבורה. החומר כולו נמרח על כף רגל והיא סיננה קללה בשקט. היא נעמדה מול המראה והביטה בה לכמה שניות, במבט מלא בעצב מהול בגועל. האיפור מסביב לעיניה היה כולו מרוח, וגם השאריות באודם האדום שפתיה. שיערה היה כולו נפוח וסבוך. היא פשטה את בגדייה באיטיות ונכנסה אל תוך המקלחת. זרם המים היה חם ונעים, ואנה הרגישה תחושת רוגע שמתפשטת ועוטפת אותה. היא תמיד ידעה שהתרופה הכי טובה להנגאובר היא מקלחת. לפתע נשמע בשנית צלצול הטלפון. אנה רק עמדה והסתכלה עליו, עד שחדל לצלצל. כעבור כמה דקות יצאה מן החדר, נקייה ומאופרת, לבושה בג'ינס ארוך וחולצת בית ספר לבנה. היא פנתה אל המטבח, ושם מצאה שניים מהבחורים שכבר התעוררו והחלו לחטט בארונות.
או אה, בוקר טוב נסיכה" חייך אחד מהם כשבידו קופסה של קורנפלקס. הוא היה לבוש בתחתון צמוד של "סופרמן" ולראשו היו אוזניים מהבהבות.
"היי" ענתה אנה בחצי חיוך, ולקחה ממנו את קופסת הקורנפלקס.
"איזה לילה.." הרים הבחור השני את גבותיו ונענע את ראשו, בעודו שותה מקרטון החלב.
"אז מתי אנחנו צריכים להתעופף בלונדי?" שאל הבחור עם האוזניים.
"לא אכפת לי." משכה אנה בכתפייה באדישות בעודה מכרסמת מתוך קופסת הקורנפלקס.
"ואת פשוט תשאירי את זה ככה?" שאל הבחור השני בפליאה והסתכל סביב.
"זה לא משנה." השיבה בלי להעיף מבט, ולקחה ממנו את קרטון החלב.
היא לגמה ממנו באיטיות, כשקרטון הקורנפלקס עדיין בידה, ולבסוף הניחה את שניהם על הדלפק.
היא לעסה כמה שניות ארוכות, כששני הבחורים בוהים בה בתמיהה, ולבסוף יישרה את מבטה אליהם וחייכה.
"ביי." אמרה קלות ופנתה לעבר הדלת.
"לאן נסיכה?" שאל הגבר בתחתון בחצי חיוך משועשע ולא מבין.
להוציא תעודת בגרות." סובבה את ראשה וסגרה אחריה הדלת.
הבחורים הסתכלו אחד על השני מבולבלים והחלו לצחוק.
הטלפון מכיסה של אנה צלצול שוב, והפעם היא ענתה.
אנה!!! מה את רצינית? איפה את תגידי לי? למה לא ענית? אני ממש ממש מקווה בשבילך שאת באה היום למקיף, כן? את לא יכולה להבריז יותר!" בקעו שאלותיה הלחוצות של עדן מבעד לקו.
"כן כן, אני בדרך לתחנה.." אמרה אנה בקול אדיש וגיחכה.
"וואי אנה חלאס עם זה כבר, זה באמת לא מצחיק יותר. אני דואגת לך.. שלושת רבע מהבית ספר לא יודעי שאת קיימת בכלל, הכמות חיסורים שלך בערך משולשת משלי וזה כולה החודש הראשון שלך! את חייבת לבוא!" המשיכה עדן בשלה.
"נו יא קודחת אני בדרך, נשבעת." חייכה אנה לעצמה מבעד לטלפון.
"תפגשי אותי על האוטובוס, טוב? ביי." אמרה וניתקה, לפני שעדן הספיקה להגיד משהו נוסף.
היא המשיכה ללכת באיטיות עד שהגיעה לתחנת האוטובוס, והוציאה סיגריה אחת מכיסה האחורי. היא הדליקה אותה ותחבה אזניה אחת לאוזנה. היא הרגישה את המבט המזלזל שנעצה בה הזקנה שממול, אבל זה לא באמת הזיז לה.
האוטובוס הגיע ואנה התיישבה מאחור. היא הוציאה את הטלפון מכיסה ונכנסה לפייסבוק, סתם כדי לעבור בין ההודעות, שרובן היו מסומנות בכחול כלא נקראו גם ככה. "מה קורה מאמי? "איזה יפה את.." "בא לך להכיר?" "גברת אנה.." כולן היו מגברים רבים שבכלל לא הכירה. אנה רק הסתכלה עליהן, לא פתחה ולא ענתה לאף אחת. האוטובוס עצר, ובקדמתו הופיעה עדן. היא חייכה חיוך ענק כשראתה את אנה, והתקרבה אליה.
"כבר חשבתי שאת סתם מורחת אותי! איזה כיף שבאת" אמרה בשמחה
"שאני אגיד לך סתם?" השיבה אנה בחיוך וחצי קריצה שובבה.
"כן אה.. בכלל לא כמו כמו אתמול..ושלשום..וכל חודש הזה בערך,
מה עשית כל הזמן הזה?" שאלה עדן בחצי חיוך תוהה.
כלום." חייכה אנה ומשכה בכתפייה.
עדן הסתכלה עליה לכמה שניות ולבסוף אמרה:" טוב..העיקר שאת כאן. ושבאת. ושתמשיכי לעשות את זה, כן?"
אנה הסתכלה עליה בחיוך.
ההורים שלך חזרו כבר?" שאלה עדן בעודה מוציאה חטיף אנרגיה מתיקה.
אנה פתחה את פייה אך לא הצליחה להוציא הגה. עדן המשיכה להביט בה.
"אממ…לא, עוד לא." אמרה לבסוף והסיטה את מבטה לעבר החלון.
"יש איזשהי תערוכה שהם ממש רוצים לראות את הם נשארו לעוד קצת."
"וואלה." הנהנה עדן.
"ממש החיים הטובים.."
כן אה.." אמרה אנה ויישרה את מבטה.
"את מתגעגעת אליהם, אה?" שאלה עדן לפתע.
"ממש." גיחכה אנה לעצמה.
"אז מה את עושה כל היום בבית אנה?" הביטה עליה עדן בעודה אוכלת את החטיף בעזרת ידיה.
"הם לא לקחו אותך כדי שלא תפספסי את הבגרויות, אבל בינתיים זה בדיוק מה שאת עושה.."
אנה המשיכה להביט מבעד לחלון.
"מה יש לך אנה?" אמרה וניערה אותה ממחשבותיה.
"מה נפלת עליי על הבוקר?" גיחכה אנה ולקחה חתיכה מן החטיף שלה.
"אכפת לי ממך אנה. התגעגעתי אלייך."
אנה לקחה נשימה ארוכה.
"גם אני אלייך דוני. באמת באמת."
עדן חייכה אליה חזרה. "קיצור, היום תרשי לי להכיר לך כמה אנשים סוף סוף? כולם כבר חשבו שאת המצאה."
"לא יכולה לחכות", השיבה בעיניים פקוחות וטון מעט ציני, ולקחה ביס מחתיכת החטיף של עדן.
"את תראי שהם ממש סבבה. נשבעת." הנהנה אליה עדן.
הן ירדו בתחנה הקרובה, ונכנסו אל המקיף בדיוק בצלצול.
"עדן!" נשמע קול של בחור מאחור, עדן ואנה הסתובבו.
הוא היה שזוף, עם שיער חום בהיר בתספורת "מארינס", ועגיל בגבה.
"מה קורה רז?" שאלה עדן בחיוך והוא נתן לה נשיקה על הלחי.
מה הולך?" שאל והפנה את מבטו לעבר אנה.
"זאת אנה. תכיר. מהיום היא באה למקיף." הביטה עליה עדן בחיוך.
"וואלה.." מלמל, הביט עליה וחייך.
"היי אנה שבאה למקיף."
"היי." חייכה אליו בנימוס.
"קיצור אני חייב לזוז, היה נעים להכיר אותך מאמי," הביט על אנה, ואז הפנה את מבטו אל עדן ואמר בחיוך: "דברי איתי." עדן חייכה אליו חצי חיוך והוא הלך והתרחק.
"אז זה רז" נאנחה עדן בסוג של זלזול והתקדמה עם אנה קלות.
הן הסתובבו ברחבי בית ספר ואנה הסתכלה סביב. היא ראתה שילדים רבים מסתכלים עליה, והיא ניסתה ליישר את מבטה כמה שיותר ולא ליצור קשרי עין מיותרים.
"הוא בקטע שלך" אמרה לבסוף אנה בחיוך.
"מי?" שאלה עדן והסתכלה סביב.
"הרז הזה"
"הוא בקטע של כולן" גלגלה עדן את עיניה.
"את כזאת כבדה" צחקה אנה ונענעה את ראשה.
הן נכנסו יחד לכיתה, המורה כבר היה שם ורוב הכיתה הייתה ישובה.
"אתן מודעות לזה שעברו שבע דקות מהצלצול, כן?" אמרה המורה בקול תקף.
"כן המורה. מצטערות. אנה פשוט חדשה, ויצא לה להיעדר מהבית ספר כי היא הייתה ממש חולה. את יודעת השפעת שמסתובבת עכשיו וזה..בכל מקרה, הראיתי לה כמה מקומות כאן ו.." דיברה עדן במהירות.
טוב טוב, די שבו." השתיקה אותה המורה בייאוש וסימנה להן לשבת באצבעותיה.
עדן חייכה חצי חיוך עדין. אנה הלכה אחריה, סורקת את מבטה בכיתה והכיתה סורקת את מבטה בה. שתיהן התיישבו בדממה.
המורה החלה ללמד, ואנה פשוט מצאה את עצמה בוהה בקיר ללא מטרה.
אנה…
אנה?
אנה!" לחשה עדן לעברה והקישה באצבעותיה מול פנייה.
אנה ניערה את ראשה. "סורי, מה?"
"מה?" הביטה עליה עדן בהרמת גבה.
"סתם סתם. כואב לי הראש." נענעה אנה את ראשה בביטול.
"פשוט תנסי, טוב?"
אנה החזירה לה חיוך מאולץ, ובזווית העין היא קלטה מישהו בוהה בה ומחייך.
היא העבירה אליו מבט, ובחנה אותו לכמה שניות. היה לו שיער שחור, לא קצר מידי אבל לא ארוך מידי, בייבי פייס עם עיניים כחולות גדולות ושיניים לבנות וצחורות. הוא היה שזוף מעט ונראה שהיה גבוהה עקב רגליו הפשוקות לאורך השולחן.
הצלצול נשמע החל להישמע, ואנה קמה באיטיות אחרי עדן, מנסה להתעלם ממבטו של ההוא עם העיניים הכחולות.
יש לי כמה ספרים במתמטיקה לקחת מהספרייה, אז בואי ובדרך אני יראה לך איפה את לומדת עכשיו"
"אנחנו לומדות ביחד?" שאלה אנה
לא.." אמרה עדן בחוסר נעימות קל.
"עכשיו מתמטיקה. אני לא אהיה איתך אבל תשתדלי להקשיב, החומר ב3 בכלל לא מסובך. ויש לך מתכונת בקרוב. זה באמת קל, פשוט תקשיבי. קטן עלייך." חייכה לעברה.
הן הלכו ביחד עד שדרכיהן נפרדו, ואנה נכנסה לכיתה שעדן הצביעה לה עליה. היא הייתה ריקה. היא ראתה את הווילונות מתנופפים בעדינות, בסוג של שלווה שכזאת, כשרוח נעימה מבעד לחלון חודרת לכיתה. היא הסתכלה סביב, והתקדמה באיטיות אל החלון. היא הוציאה את ראשה מבעדו, מביטה אל העצים המתנופפים באיטיות ברוח והוציאה סיגריה מכיסה. היא הדליקה אותה ועצמה עיניה בשקט, מקשיבה לצלילי נשיפותיה ושאיפותיה.
לפתע הדלת נפתחה. אנה נבהלה ושמטה את הסיגרה שנפלה בחריצי החלון.
מה נבהלת?" גיחך הבחור תכול העיניים ממקודם. אנה לא ענתה.
"מה זה, מה את עושה שם? את מעשנת או שאני מדמיין?" החל לצחוק והתקרב אליה.
אנה הביטה בו.
"בשביל זה יש מחששה, בלונדי," חייך אליה והמשיך להתקרב
"אני לא מכירה כאן." השיבה בשקט.
"את לא זוכרת אותי, נכון?" שאל ונעצר ליד הווילון.
אני מקווה שלא." השיבה בחיוך מאולץ והוציאה את הסיגריה מהחריץ. היה עליה המון אבק.
תראה מה עשית." הושיטה בפניו את הסיגריה המלוכלכת והביטה בו.
הוא הוציא מהכיס סיגריה, הדליק אותה, לקח שאכטה והגיש אותה לאנה.
"אז מה אומרים?" שאל בחיוך.
אנה לקחה אותה ממנו וחזרה להישען על החלון.
"אז תזכיר לי מאיפה אני אמורה לזכור אותך?" שאלה בעודה נושפת עשן מפייה.
"שמעתי שהיה אתמול מטורף. חבל שלא באתי." אמר בחיוך ונשען על החלון לידה.
יש לך אחלה בית דרך אגב. אחד הרעילים שראיתי בעיר הזאת."
תודה." השיבה בשקט, אך לא הסתכלה עליו.
אני קובי אגב. את יכולה לשחק אותה שאת לא זוכרת אותי, אבל עכשיו אין לך תירוץ." אמר בחיוך ולקח לה שאכטה מהסיגריה.
לפתע נפתחה הדלת, וקובי מהר זרק את הסיגריה מבעד לחלון.
קובי!" נשמע פתאום קול, וילדה גבוהה ורזה בעלת שיער חלק חום ארוך עד הישבן, שפתיים אדומות ומלאות נכנסה לכיתה.
"מה זה איפה אתה, שעה אני כבר מחפשת אותך" אמרה בחיוך מתוק.
"הנני כאן" אמר והרים את גבותיו.
"למה אתה לא במתמטיקה? שאול התחיל מזמן"
"הוא לא בכיתה הזאת?" נכנסה לפתע אנה לשיחה
הילדה במבט חודר וגבות מורמות
"הוא בי1." סיננה לעברה והתקרבה.
"בוא קובי," המשיכה להתקרב לעברו " באמת שהתגעגעתי אלייך, אתה יודע?" אמרה בקול מתוק בעודה מחבקת אותו, ומסתכלת ישירות לעבר אנה במבט מאיים.
"מה הולך ירדן?" שאל בחצי חיוך מאולץ וניסה להשתחרר מהחיבוק שלה.
"סתם, מה," אמרה ונתנה לו נשיקה על הלחי, וניסתה להתקרב לשפתיו.
אנה יצאה מהכיתה, והלכה לעבר הכיתה שבה מתקיים השיעור.
נו חלאס ירדן. בואי לשיעור" השתחרר מחיבוקה לגמרי והחל להתקדם לעבר השיעור גם הוא.
אנה נכנסה וראתה שהכיתה ממש מלאה, אז היא התיישבה ליד איזשהו ילד שחום, שהיה נראה ממוצא תימני. הוא לבש חולצה לבנה ועל צווארו התנוססו בגאווה 2 שרשראות, אחת של מגן דוד והשני של ח"י. הוא חייך לעברה והסתכל עליה, ואנה רק החזירה לו חצי חיוך ויישרה את מבטה לאחר מכן נכנסו ירדן וקובי, וקובי הסתכל על אנה והתיישב מאחוריה. ירדן גם התיישבה קרוב, ונעצה באנה מבטים מלאי שנאה.
אנה ישבה והתעסקה בציפורניה. היא ניסתה מידי פעם להסתכל על המורה, אבל הרגישה שראשה מתפוצץ וויתרה.
"את החדשה, לא?" שאל לבסוף זה שישב לידה.
"אנה." השיבה
"וואלה..אנוצ'קה. אני מתן. נעים להכיר." חייך לעברה בחיוך צחור. אנה הנהנה.
" את יודעת אנה, שמעתי עלייך דברים טובים."
אנה הביטה בו.
"כמו מה?" שאלה בשקט.
"שוואלה.. את יודעת איך ליהנות. משהו טירוף. אחוזה או משהו, לא?"
אנה גיחכה.
"ומאיפה שמעת את זה?"
יש לי חברים בעניין. גם אני בקטע של מסיבות וזה."
"אוקיי."
"אז מה, איפה ההורים שלך?", "נהנים בחו"ל." ענתה ביובש
"עד מתי?" המשיך מתן לחקור.
אנה הביטה בו בתמיהה.
"שבועיים..חודשיים.. כבר הספקתי לספור."
מתן גיחך.
"הפסקת לספור? מה זה אומר?"
"שהזמן עף שנהנים." הביטה בו וחייכה חיוך קטן.
"וולאק את,
.הרבה זמן רציתי לתפוס אותך. אני חייב משהו כמוך."
אנה הביטה עליו.
" שמעי..נתקעתי עם איזה משהו ש..את יודעת, הולך חזק במסיבות, ואני חייב להעיף אותו כמה שיותר מהר."
אנה המשיכה להביט עליו ללא הבעה.
"הבעיה שעכשיו תקופת מתכונות בגרויות וכל החרא הזה, אז אף מועדון לא פותח ליין לגיל שלנו. לא רוצים, אין ביקוש. וכל המקיף הזה צמא למסיבה. רק רוצה להידפק. נמאס מהשגרה…"
אנה גיחכה ויישרה את מבטה לעבר הלוח.
"נו? אז מה את אומרת?" לחש לעברה מתן
על מה?" צחקה בחוסר תשומת לב.
"אני ואת."
"סליחה?" הביטה עליו, משועשעת.
"נו, האחוזה שלך, ההפקה שלי – משהו מסרטים. הכל עליי. משהו שאף אחד בחיים לא ישכח. אני רק צריך מקום.." הביט עליה במבט חצי מתחנן חצי מפלרטט.
"ומה ייצא לי מזה?" אנה הביטה עליו והדקה את שפתייה בניסיון לא לצחוק.
"מה יוצא לך מכל המסיבות הקטנות האלה שאת עושה?"
"לא עניינך" השיבה ולא הסתכלה עליו.
מתן שתק.
"ומה עם בגרויות?" שאל לפתע.
"מה איתן?" שאלה.
"את פה פחות מחודשיים, את באמת הולכת להסתמך עליהן?"
"אתה ממש חצוף, אתה יודע?" הביטה עליו אנה בשוק.
"אני רק אומר את האמת." משך מתן בכתפיו.
"את תיהני איתי. ממש תיהני איתי. מבטיח לך שלא תתחרטי.."
"מצטערת." קטעה אותו בחיוך מזלזל.
מתן שתק והביט עליה.
"סבבה. לא לוקח אישית. כולם ככה עכשיו.."
היא לא התייחסה אליו.
"אבל בכל מקרה אם תהיי בעניין, את יודעת מה לעשות." אמר בקריצה.
הצלצול נשמע.
אנה קמה, ומבטו של מתן המשיך אחריה. היא לא הסתכלה עליו ויצאה מן הכיתה.
"אנה, גשי אלי בבקשה." לפתע נשמע קולו של המורה.
אנה הסתכלה לאחור וחזרה אל הכיתה.
"תשמעי, לפי היומן שלי לא היית פה כבר למעלה ממחצית השיעורים. ועברת לכאן רק לפני חודשיים. פספסת שני בחנים שמשמעותיים בציון המגן, ואני לא בדיוק הצלחתי להבין מה הרמה שלך מבית הספר הקודם."
אנה שתקה והסתכלה עליו.
"אז..מה אני עושה?" שאלה ביובש. היא הרגישה מועקה רצינית בליבה.
תראי לפי התפקוד שלך היום אני לא הכי מרוצה..הייתי רוצה שתצטרפי אליי ותנסי לעשות בוחן אחד, שאוכל לדעת מה מצב שלך."
"אה..היום..?" שאלה בחשש.
כן, עכשיו אם תוכלי. זה ממש חשוב לפני המתכונת." הביט בה המורה ברצינות.
אנה התלוותה אל המורה, ועיניה ננעצו ברצפה. הם נכנסו לשכבה ט' בה הוא לימד עכשיו, והוא הושיב אותה בפינה ומולה היה הדף.
היא ישבה הסתכלה על הדף. בשקט הוא היה מלא במספרים, אותיות, והכל התבלגן לה בעיניים. אז היא פשוט ישבה והתסכלה. היא הרגישה רע, קולות בראשה התחילו להישמע.
"פוסטמה". "מטומטמת". "טיפשה." "סתם עוד רוסיה". "בלונדה מפגרת."
היא ישבה והתסתכלה, בלי לכתוב מילה. הט'טניקים הסתכלו עליה וליחששו, אבל היא אפילו לא התייחסה.
לבסוף היא קמה בהחלטיות, לקחה עמה את הדף והגישה אותו למורה.
"אני.. לא.." החלה למלמל.
"אוקיי. כמו שחשבתי ,את פשוט תעשי מתמטיקה מחצית ג'.
אל תיגשי למתכונת.
זה לא ייתן לך כלום.
מקווה שתצליחי בשאר המקצועות." אמר בחצי חיוך מאולץ והמשיך בשלו.
אנה נתנה בו מבט ארוך, הסתובבה ויצאה מהכיתה.
היא הסתובבה כמה דקות ארוכות בחצר בית הספר. צעדיה היו כבדים, והיא הרגישה רע. כל כך רע שהייתה חייבת להתרחק, עד שהגיעה לפינה מרוחקת.
היא הוציאה את קופסת הסיגריות מהכיס, וגילתה שנשארה לה סיגריה בודדה בלבד.
היא הדליקה אותה ועצמה את עיניה. היא הרגישה שדמעה החלה לרדת בין ריסיה.
היא כיווצה את פנייה חזק ולחש לעצמה :"די. די. די. די. די. די".
אני מבין שמצאת את המחששה" נשמע לפתע קול מעלייה.
"אני חושבת שהיא מצאה אותי" השיבה במבט ארוך.
קובי הוציא סיגריה והתיישב לידה. היא שתקה ועישנה בעיניים פקוחות לרווחה.
"מה יש בלונדי, שעתיים במקיף והתייאשת?" שאל בגיחוך.
היא גיחכה גם היא ונשפה את העשן.