גוונים || פרק שני || ליה חלק א'

ליה עמדה בחזיה ותחתון שחורים אל מול ארונה ופשפשה במהירות בין בגדיה.
היא שלפה גופיה לבנה רחבה שרוולים ומכנס קצר שחור ונכנסה לתוכם ברישול, בעודה פוזלת בעדינות לעבר השעון התלוי על הקיר.
היא הרימה את מגפי הד"ר מרטינז השחורות שלה מפינת החדר ותחבה את רגליה בבעיטות קטנות לתוכן, בעוד מגלגלת ודוחפת את שרוכי הנעל לצידיה במהירות.
ליה אף פעם לא קשרה את שרוכי נעליה, למרות שבתור ילדה ניסו ללמד אותה עשרות פעמים. היא תירצה את זה בכך שזהו הרגל מיותר, כי הרי בכל מקרה תצטרך להותיר אותם בשלב מסוים, אז למה לבזבז את הזמן?

היא עמדה עוד מספר שניות אל מול המראה, מעבירה את שיערה הצבוע בבלונד פלטינה ושחור מצד לצד עד שהיה מונח לטעמה, ואספה אותו בקוקו קטן.
היא יצאה מדלת חדרה בחמקמקות, וכשראתה שאין איש באיזור המטבח והסלון התקדמה בשקט אל דלת הכניסה ויצאה ממנה.
היא ירדה את מדרגות בקיפוצים מהירים עד שהגיעה אל שפת הרחוב, והוציאה במהירות סיגריה מכיסה האחורי בעודה מתקדמת באיטיות במעלה הרחוב.
לפתע, עוד לפני שהספיקה להדליק את הסיגריה התחובה בפיה, נעצר לידה רכב אדום ובתוכו שתי בחורות שהיו בסביבות גיל העשרים לחייהן.
לבחורה שנהגה היה עור חיוור נורא ושיער שחור חלק וארוך. היא הייתה מאופרת באיפור שחור וכבד ואודם אדום חזק היה מרוח על שפתייה. השניה הייתה מעט שחומה, בעלת שיער כתום חזק וקצר.
לשתיהן היו מספר עגילי מתכת על פניהן במקומות שונים.
ליה חייכה אליהן בעוד הסיגריה נתלית על בקצוות שפתיה ונכנסה אל המושב האחורי של המכונית.
"על הדקה באתן, אה?" שאלה בגיחוך בעודה מתמקמת במושבה.
"מישהו צריך לחנך אותך, לא?" שאלה הבחורה בעלת השיער השחור והסתובבה לכיוונה של ליה. ליה גיחכה, התרוממה אליה ונשקה על לחיה.
"מה הולך ליה?" שאלה הבחורה בעלת השיער הכתום בעודה נשקה גם היא על לחייה.
"שורדים" השיבה ליה בחיוך והנהנה בראשה. היא חזרה לשבת במקומה, פתחה את החלון והדליקה את הסיגריה שבידה.
"לא הכי חיכינו לך, אבל נשאר איזה חצי בקבוק שמה" חייכה הבחורה השחומה והצביעה על בקבוק הוודקה המונח על הספסל לצידה של ליה.
"יאללה, תתחילי לתדלק" חייכה אליה הבחורה החיוורת מבעד למראה. ליה חייכה לעברה גם היא, נשפה את העשן מפיה אל מחוץ לחלון ותפסה את הבקבוק.
היא לקחה ממנו שלוק קטן ששרף לה מעט בגרון, אך המשיכה לשתות ממנו באיטיות בעודה מעשנת את שארית הסיגריה שלה.
הבחורה בעלת השיער הכתום הושיטה את ידה אל הרדיו והגבירה את המוסיקה, והחלה להתנועע לפי הקצב בצחקוקים מטופשים.
ליה הנהנה בראשה בחיוך והמשיכה ללגום מהבקבוק.

הן נעצרו על יד דירת קרקע בשכונה יחסית ישנה ומרוחקת.
מוסיקה חזקה בקעה ממנה, וצללים של אנשים נראו מבעד לחלונה, צבעים על פי האורות האפפו את הדירה.
ליה נכנסה באיטיות מאחורי שתי הבחורות איתן הגיעה, מחייכת ומחבקת אנשים מכל עבר.
היא עקבה אחרי שתי הבחורות שאיתן באה אל השולחן, אשר היה עמוס בכוסות קטנות ממולאות בנוזלים מכל הצבעים וצלוחיות עם כדורים צבעוניים מכל המינים.
"אז מה עושה מה?" שאלה ליה את הבחורות בחיוך מסוקרן.
"מה את רוצה שזה יעשה?" נשמע לפתע קול מאחוריה. ליה הסתובבה וראתה בחורה גבוהה בעלת ראסטות חומות, לבושה בשמלה צמודה וכחולה.
ליה משכה בכתפייה.
"משהו טוב." חייכה אליה.
הבחורה שלחה את ידה בעוד מתחככת קלות במותניה של ליה, והרימה מאחת הקערות כדור אדום-לבן.
"עושה הכל ורוד יותר" לחשה באוזנה וטמנה אותו בכף ידה.
ליה הסתובבה אליה והביטה בה. היא הניחה את הכדור על לשונה ובלעה אותו יחד עם כוס שוט שהחזיקה בידה, בעודה ממשיכה להביט בבחורה בשמלה הכחולה.
"אני ליה." שמעה את עצמה לוחשת אל כיוונה של הבחורה.
"רותם." חייכה לעברה הבחורה.
ליה הנהנה בראשה קלות בחצי חיוך ממזרי.
"אז בת כמה את, ליה?" שאלה רותם בעודה נשענת על השולחן לצד ליה.
ליה גיחכה קלות.
"את באמת רוצה לדעת?"
"שמעי לי זה פחות משנה, אבל נראה לי שהמשטרה די תתעקש.." השיבה רותם בחיוך מסתורי.
"מה?" כיווצה ליה את גבותיה וצחקה קלות
"גם מסיבת סמים וגם בעילת קטינה..זה רק עניין של זמן עד שיפשטו עליי" חייכה אליה.
ליה צחקה.
"אם בא לך אני אעיד שזאת הייתה אחלה מסיבה" צחקה לעברה ליה.
"ועל הדרך גם תעידי שזה היה בהסכמה?" לחשה לה רותם.
"תלוי כמה טוב זה יהיה." השיבה בחיוך פלרטטני.
רותם הביטה בה והחלה לפלס את דרכה בין האנשים בחדר. ליה הלכה אחריה כשבויה בקסמה.
היא כרכה את ידיה סביב מותניה של ליה והתנוענעה בחושניות לפי קצב המוסיקה.
ליה הרגישה שראשה מרחף. הכל הרגיש לה כמו חלום.
הן רקדו בטירוף למספר דקות ארוכות, עד שליה רכנה לעבר רותם ונישקה אותה נשיקה עדינה.
רותם חייכה אליה והחזירה לה בנשיקה עסיסית.
עד מהרה ליה מצאה את עצמה הולכת בעקבות רותם אל כיוון דלת חומה בצד הסלון.
הן המשיכו להתנשק קלות תוך פתיחת הדלת וסגירתה.
ליה נשענה על הקיר וליטפה את ראשה של רותם תוך נשיקה ארוכה.
רותם החלה להשחיל את ידיה אל מתחת לחולצתה של ליה והעבירה את ידייה על גופה.
ליה חיבקה את מותניה והובילה אותה אל כיוון המיטה במרכז החדר.
הן המשיכו להתנשק, יותר ויותר בלהט, עד שרותם הרימה את חולצתה של ליה והורידה אותה ממנה. ליה לא התנגדה ונשכבה על המיטה ראשונה.
רותם הפשילה את שמלתה ורכנה מעל ליה, מגששת בידה אל תחתוניה. ליה עצמה את עיניה ואנקה קטנה נפלטה מפיה. היא הרגישה שראשה מעופף, לארץ אחרת, לעולם אחר.. שהיא כבר לא כאן.

ליה פקחה את עיניה רק כאשר קרני שמש זעירות חדרו מבעד לחלון.
היא שפשפה את עינייה בחזקה, עד שהחלה לראות בבירור את הדמות המטושטשת ששכובה לצידה.
רותם הייתה שרועה על המיטה בתחתון בלבד. ליה העבירה את ידה בשערה בבלבול, מנסה להיזכר במאורעות אמש בבירור.
היא לבשה במהירות את מכנסיה ואת חולצתה ופתחה את הדלת באיטיות, בנסיון שלא לעשות תנועות חדות שיעירו את רותם.
הסלון היה הפוך ומבולגן, ומספר בחורות היו שרועות על הספות, כולן ישנות חזק ועמוק.
היא ניסתה לחפש בעינייה את שתי הבחורות איתן באה, אך לא הצליחה לזהות אותן.
היא יצאה בשקט מהדירה, סגרה את הדלת אחריה בזהירות והוציאה סיגריה מכיסה.
הייתה זו שעת זריחה מוקדמת, והשמיים נצבעו בצבעי כתום ואדום עדינים.
ליה רק התקדמה במעלה הרחוב בעודה מעשנת באיטיות את הסיגריה שבין אצבעותיה.
היא ישבה וחיכתה בתחנת האוטובוס בסבלנות. מידי פעם אנשים הגניבו לעברה מבט תמוהה, והיא רק יישרה את מבטה ולא התייחסה, אך היא תיארה לעצמה בדיוק מה הם חושבים. מה הם חושבים על איפורה המרוח והמבולגן, על שיערה המשונה, על בגדיה..

לפתע היא התעוררה בבהלה. היא הביטה דקות ארוכות מחלון האוטובוס, מנסה לפענח היכן בדיוק היא נמצאת.
היא ידעה שנשארו לה בסביבות העשרים דקות להגיע הביתה, ופזלה קלות לעבר השעון. השעה הייתה כבר שבע וחצי בבוקר.
ליה ידעה שהיא הולכת להסתבך בעקבות זה..

היא עלתה את המדרגות המייגעות לביתה, וניסתה לפתוח את הדלת בזהירות, במטרה להפחית כמה שיותר רעש מיותר.
כמובן שהדלת חרקה. ליה עצמה את עינייה בחוזקה והמשיכה לפתוח אותה.
"איפה היית?!" נשמעה צעקתה של ימית, אחותה, בשניה שפתחה את הדלת לרווחה.
ליה חייכה חצי חיוך אדיש, למרות שהייתה ההפך הגמור מאדישה כרגע.
"בוקר טוב גם לך, ימית."
"בוקר טוב? בוקר טוב את אומרת לי?" החלה ימית לצעוק בפאניקה.
בוקר טוב זה בוקר שבו אני אקום ולא אצטרך לאכול סרטים על זה שאני מגלה שבכלל לא הואלת בטובך לישון היום בבית, אם בכלל ישנת, ושאת מסתובבת לך בלילות בהשד יודע איפה!"
"סתם שתדעי שהשד הזה דואג לי מצויין" אמרה ליה בחיוך משועשע והתקדמה לכיוון המטבח.
"ליה אני לא צוחקת איתך. תסתכלי על עצמך..את כבר ילדה גדולה. ואני לא יודעת עוד כמה זמן אני אוכל להמשיך להתמודד עם כל זה."
"אף אחד לא ביקש ממך להתמודד ימית, אוקיי?"
"ליה אנחנו ממש לא הולכות לפתוח את זה עכשיו. הסתכלת על השעון לאחרונה?"
ליה שתקה והביטה בה.
"נו קדימה, למה את בדיוק מחכה? תזיזי את התחת שלך, תתארגני על עצמך כמו בן אדם, לא אכפת לי מה עשית אתמול בלילה או מה לקחת אתמול בלילה אבל את הולכת היום לבית ספר. מובן?" אמרה ימית בטון מאיים.
"יושב עלייך מורה." סיננה לעברה והסתובבה לכיוון חדרה בשקט. היא סגרה מאחוריה את הדלת ונשכבה על מיטתה כמו שק. היא הייתה כל כך מותשת.

"ליה, נשמה!" שמעה קול מאחוריה כאשר עשתה את דרכה בכניסה אל המקיף. זה היה מתן בן חיים.
ליה הסתובבה אליו ברמת גבה קלה.
"מה הולך חיים?" שאל וכרך את ידו סביב כתפה.
"מה אתה רוצה מתן?" שאלה באדישות והורידה את ידו מכתפיה.
"סתם כפרה, מה זה איפה היית אתמול?"
"מה זה עניינך?" גיחכה קלות והמשיכה להתקדם.
"סתם, את נראית אחרי איזה משהו טוב ככה. אני טועה?" שאל בקריצה.
ליה לא התייחסה אליו.
"אז מה..מי מארגן לכם שמה ת'חומר וזה?"
"שמה?" גיחכה ליה.
"נו..ב..את יודעת, המסיבות העליזות האלה שלכם."
"אני לא קשורה לזה מתן" השיבה, בעודה ממשיכה ללכת.
"נו כפרה, אבל אתן לא צריכות איזה אחד שיארגן לכן איזה מחיר פצצה כזה?"
"לא קשורה לזה מתן"
"מה יא נשמה של ברבור, לא היה אש אצל אנה?"
ליה גיחכה בחצי חיוך.
"היה אחלה, מתן."
"שמעתי עירערת לך כמה פרגיות." צחק
"וואה מתן אתה מזה כבד על הבוקר." השיבה בגלגול עיניים.
"בחייאת כפרה שלי, צוחק. אז מה את אומרת, לא תזמינו אותי איזה פעם לסדר אתכן טוב?"
"נו מתן באמא שלך, רד ממני" החלה ליה להתעצבן והתקדמה לכיוון הבניין.
"ומה עם אישי?" המשיך לרדוף אחריה.
"מתן חלאס נו"
"אבל דקה נו חכי רגע, רק תבטיחי שאם את צריכה את באה אליי?" חייך אליה בגבות מורמות.
"נודרת." הנהנה בגיחוך ציני.
"חיים שלי את." אמר בחיוך וצבט בלחיה.
ליה גילגלה את עיניה והמשיכה להתקדם לעבר הכיתה. היא ידעה שהיא מאחרת לשיעור אבל זה לא ממש הזיז לה.

היא העבירה את השיעור בשקט, בעיקר בניסיון להתפקס ולהעביר את התחושה המציקה שבעיניה השורפות.
היא לא רצתה להמשיך להיראות כמו זומבי במשך כל היום. במיוחד לא בשיעור הבא..

בהישמע הצלצול מצאה את עצמה מתקדמת לעבר ספסל העץ הקבוע שלה ושל טל.
טל כבר ישב שם, מעשן סיגריה מגולגלת ברישול בניסיון לא כל כך מוצלח לנשוף את העשן מפיו בטבעות.
"תראו מי זאת" קרא לעברה בחיוך צחור. מתחת לכל התלתלים וההופעה המרושלת, טל באמת נראה טוב.
"מה קורה מארלי?" הניחה את ידה על רגלו והתיישבה לצידו, בעוד מוציאה סיגריה מכיסה.
טל חייך אליה מספר רגעים.
"אני אוהב את זה." צחק
"השתדלתי" עשתה תנועה קלילה עם אפה תוך כדי חיוך.
"אז מה תלתלון, מה המצב רוח?"
"עד שחשבתי שזה כבר עומד להיעלם.." גיחך אליה קלות
"בחיים לא" חייכה.
"אז מה את עשית אתמול בלילה?"
"למה?" חייכה אליו חצי חיוך ביישני
"את נראית כאילו הזרקת צבע מאכל לעיניים"
ליה צחקה.
"זיינת." הנהנן את ראשו וחייך אליה
"מקנא?"
"את יודעת שכן."
ליה חייכה אליו ושאפה את העשן מסיגריה שלה באיטיות.
"אז מה, מה עם רוני?" שאלה אך לא הביטה בו. מבטה היה ממוקד קדימה אל עבר חבורת בנות שישבו בספסל ממולם, וביניהן אנה ועדן.
"לא יודע כבר" נשף את העשן מפיו בהפגנתיות.
"מה היה התירוץ שלה הפעם?" שאלה והמשיכה לנעוץ מבט אל הספסל ממול ללא בושה.
"הייתה צריכה לחזור ב12 או משהו, אני יודע.."
"ממש סינדרלה." גיחכה.
"אתה לא יכול לגרור את זה יותר, או שתיפגשו כבר או שאתה יודע, תתקדם"
"אני מנסה, לא יודע מה הפאקינג קטע שלה." אמר בעצבים
"אני עדיין חושבת שזה איזה פדופיל בן חמישים ושמונה" פזלה אליו קלות וחזרה למקד את מבטה.
"אני די בטוח שלא" חייך אליה קלות.
"נתפשר על ארבעים?"
"למה אני חבר שלך עדיין?" טל צחק ונענע את ראשו.
ליה חייכה אליו. היא קצת ריחמה עליו שהוא מסוגל להיות כל כך נאיבי לפעמים.
היא קלטה את עדן מזווית עיניה זורקת לה מבט ומסיתה אותו במהירות. ליה חייכה חצי חיוך קטן והמשיכה להביט בה.
"את שקופה אחותי" לחש לה טל מלמעלה
"לא מפריע לי." חייכה
טל הביט עליה לכמה רגעים.
"רגע, באמת היה משהו?" שאל בסקרנות
"מה?" הסתובבה אליו
"את יודעת.." הרים את גבותיו
"אמרו שהתנשקת איתה."
ליה חייכה אליו.
"לא."
"בטוחה?"
"ככה אתה מכיר אותי?" הביטה אליו בחיוך
"אז כאילו..מה את מנסה לעשות?"
ליה משכה בכתפיה וחייכה.
"כלום."
"תזהרי עם זה ליה" הביט אליה
ליה הנהנה אליו בשעשוע.
"המשחקים האלה לא מתאימים לכולם.."
"טוב, אמא" ענתה בלגלוג.
זה כבר השתיק אותו.

ליה נכנסה לכיתה בעקבות הצלצול.
עדן כבר ישבה במקומה והשפילה את מבטה בשניה שליה נכנסה לכיתה.
ליה התקדמה באיטיות אל השולחן והתיישבה לצידה.
עדן שיחקה בשיערה במבוכה והפנתה את ראשה הצידה.
"הכל טוב?" שאלה ליה בחצי חיוך
עדן הפנתה את ראשה לכיוונה והנהנה חייכה חיוך סגור קטן.
"ואת?" הביטה אליה.
"אני סבבה" הנהנה אליה בחיוך.
עדן הנהנה אליה בחזרה בחצי חיוך קטן והורידה את מבטה די מהר.
היא נשכה את שפתיה קלות והביטה לצד.
הן ישבו בדממה למשך זמן מה. עדן הרגישה שמבטים ננעצים בהן מידי פעם. וניסתה שלא להתייחס.
היא לא הבינה איך לליה זה לא מזיז בכלל.
"בסוף היא הבריזה לו, אגב" אמרה לפתע ליה
"וואלה?" הביטה עליה עדן בחיוך קטן.
"אהא" הנהנה ליה
"איזה באסה" עיוותה מעט את שפתיה לצד וחייכה.
"אף פעם אל תסמכי על אנשים מהאינטרנט" הביטה עליה ליה בחיוך.
"אני אזכור את זה." השיבה לה בחיוך.
"יופי" הנהנה ליה.
עדן החזירה לה עוד חיוך אחד קטן ויישרה את מבטה.
ליה הביטה בה עוד כמה שניות ויישרה את מבטה גם היא.

שאר היום לא היה מעניין במיוחד. שיעורים. שתיקה. עוד שיעורים. עוד סיגריה עם טל.
הדבר היחיד שמצאה את עצמה משתוקקת אליו הוא למצוא את עדן בעיניה. היא לא ידעה למה היא כל כך רצתה להתקרב אליה מלכתכילה.
יש משהו בעיניים הירוקות האלו שלה. היא שמה לב אליהן רק כשדברה איתה לראשונה במסיבה של אנה. יש בהן משהו. משהו שמפחד להתפרץ מתחת לכל החזות העדינה הזו שהיא תמיד משדרת.
ליה רצתה לדעת מה זה.

היא עלתה את מדרגות הבניין בכבדות, מתפללת בליבה שימית לא תהיה בבית.
לצערה, תפילותיה לא נענו.
"היי." הביטה עליה ימית משולחן האוכל בעודה מחזיקה פריכית אורז בידה.
"היי." השיבה לה ליה. היא הניחה את תיקה בצד השולחן והתיישבה בכיסא שמולה. היא ידעה שהשיחה הזאת צריכה להתקיים מתישהו.
"מה קורה, ליה?" שברה ימית את השתיקה.
ליה משכה בכתפיה.
"את יודעת שזה..שזה לא יכול להימשך ככה, נכון?" אמרה ימית בעדינות.
"אני לא מבינה מה הבעיה" השיבה בשקט
"את לא לבד פה ליה. אורי כבר מאבד את זה ממך. אני לא יודעת עוד כמה זמן אני אוכל לגונן עלייך ולהסביר לו כמה שזה קשה לך.
אני מנסה. אני באמת באמת מנסה ואת ממשיכה לשים עליי פס."
"מה את רוצה שאני אעשה?" שאלה ליה במרירות.
"תתבגרי ליה. תתבגרי ותתגברי. את כבר לא ילדה יותר."
ליה נשכה את שפתיה בחזקה.
"את רוצה שאני אפסיק להתנדב, נכון?"
"ההתנדבות שלך מדהימה ליה, באמת. אבל..בשיא ברצינות, אני לא רואה איך זה תורם לך. את רק חוזרת משם עצבנית, ומרירה, ו..אני לא יודעת איך להתמודד עם זה ליה."
"זה לא קשור אלייך ימית."
"לא קשור אליי?" צחקה צחוק עצבני.
"בטח שזה קשור אליי! את חושבת שאת היחידה שאי פעם איבדה משהו? שאת היחידה שאיבדה את אמא?!"
מבטה של ליה היה חדור.
"הכל נפל עליי ליה. הכל. אז תצאי כבר מהסיבוב האגואיסטי הזה שאת ממשיכה וממשיכה וממשיכה לאכול ותתאפסי על עצמך כבר, אוקיי?"
"אני לא מפסיקה להתנדב אם זה מה שאת רוצה." פלטה בקול צרוד.
"פאק ליה, אני מרגישה שאני מדברת עם קיר!"
ליה שתקה.
"יודעת מה, תעשי מה שאת רוצה, איך שאת רוצה וכמה שאת רוצה. אבל כל עוד את חיה לי בבית, את תעשי מה שאני רוצה. איך שאני רוצה. וכמה שאני רוצה."
ליה הביטה עליה בגועל.
"זה מה שאורי לימד אותך להגיד?"
"ליה אל תערבבי עכשיו."
"ברור הרי שזה מה שהוא אמר לך להגיד! הוא שונא אותי מהשניה שהוא ראה אותי!"
"את יודעת שזה לא נכון."
"בטח שזה נכון! מבחינתו אנשים כמוני זה פאק של הטבע. פאק שאני לא יכולה להיות נורמלית, להעיף את כל ה'מתכות האלה' מהפנים שלי, להאריך שיער ולהיראות כמו בן אדם?"
ימית הסתכלה עליה.
"זה לא קשור עכשיו."
"זאת מי שאני ימית. תאמיני לי שזה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה.
"אז סבבה, אני אעבוד על זה. מכבדת. אבל אל תבואי לי בטון המתנשא הזה שלך ותגידי לי איך לחיות את החיים שלי. אני לא את, אוקיי?"
ימית שתקה והביטה בה.
ליה הרימה את תיקה מן הרצפה בעדינות והתקדמה לכיוון חדרה.
היא הרגישה שבכי חזק עומד לה בגרון, אך היא לא הצליחה להוציא דבר.
ההרגשה המחניקה הזאת שוב השתלטה עליה.

"מה אם". מה אם כל זה לא היה קורה לה. מה אם היא הייתה נשארת ילדה נורמלית. מה אם המשפחה שלה הייתה נשארת נורמלית.
מה אם היא הייתה שם בשבילה. מה אם
היא הייתה מצליחה לסלוח לעצמה..

היא מצאה את עצמה חוזרת על צעדיה ויוצאת מהדלת. ימית הביטה בה במבט מודאג, אך לא שאלה דבר.
ליה הוציאה סיגריה מתיקה ועשתה את דרכה לבית החולים.