גבעת הכוכבים- פרק 8

הוא ניצב כלפניה, גופו צמוק למדיי, עורו חיוור כסיד ואף יותר, עיניו השחורות בורקות, וניצוצן איננו מוכר לעיניה. היא סקרה גופו, מבחינה, חוקרת לכל פרט ופרט לגופו אשר אפשר אותו האור הבוקע מאותו החלון הזעיר להציג.
היא חייכה חיוך עקום, מצמידה גבה אל גבי הקיר המתמקם לאחוריה, מניחה לעיניה להיעצם לכדי חריץ עצם החיפוש אחר נשק, אבן, או כל פרט ואף הזעיר ביותר הזמין לקרבתה, כל פרט אשר יצילה למאבק נואש.
הוא צחקק ביובש, נשען על גבי קיר הלבנים מעלה הטחב, העובש, האבק. נושם עמוקות ומפנה מבטו אל עברה, חיוכו עקום למדי, ושיניו צחורות למופתי, פרט אשר איננה צפתה כי ינכח לגופו.
"אני קאמרון. ומדוע את בצינוק הזה? הלוא את כל כך נקייה, תמימה, את אינך פושעת. אז למה?" שאל הנער הצנום, לקולו מתלווה צרידות מוכרת, יובש כבד, המקשה על דיבורו. עיניו עוקבות במבטן אחר עכברוש המדלג להנאתו אל עברו הנגדי של הצינוק, אל עבר האפילה. הוא חייך חיוך זעיר, מניח לעיניו להיעצם, נאנח עמוקות.
היא שתקה. לא היו מילים בפיה בכדיי לתאר את המצב אליו נכלאה, אותה הטיפשות, היומרנות, האופפת מחשבותיה לעיתים רחוקות. אותה טיפשות, המכשלת דרכה, דרכה רצופת הטעויות. היא נשמה עמוקות, משעינה ראשה אחורנית, מתעלמת עצם העובדה כי הקיר על גביו נשענה ספוג טחב, כי לקיר על גביו נשענה מעטפת אבק קלילה.
"אני רואה.. את פוחדת ממני?.." שאל ביובש, כמעט לכדי לחש קל, נשימותיו נעשות כבדות אף יותר מרגע לרגע, נשיפותיו מעלות תהיות לגבי בריאותו. היא מתחה זרועה אל עבר מצחו, מניחה ידה להחליק אל עברו ולחוש חומו, מניחה לאותן חששות מוכרות לצוף ולהיספג באוויר הצינוק החנוק.
"אתה מרגיש לא טוב? אתה רוצה שאביא לך מים?" שאלה בדאגה, לוטפת לגבו ברכות אימהית, חשה בחרחוריי נשימותיו, בפעימות ליבו החלשות, בזיעתו הניגרת ועולה על גדותיה.
הוא הניף ידו ברעדה שלה, פוער לרווחה אצבעותיו, מסמן כי תעצור פעולתה, מסמן כי תפסיק דאגתה, כי תעצור מלכת, כי תניח לגופו.
"את תיפגעי אם תבקשי מים.." לחש ביובש, פוער עיניו לרווחה, מייצב מבטו אל עברה, מחייך חיוך עקום. מה עליה לעשות? הלוא הננו גוסס כבין זרועותיה, ואין ביכולתה לעשות דבר פרט לשבת ולצפות במחזה המזוויע בדממה חרישית.