גבעת הכוכבים – פרק 7

"הכניסו אותה לצינוק." ציווה הגבר מעוטר השריון כאשר הגיעו אל יעדם, טירה גדולה ואפלולית הניצבת כלצדו של הנחל, על גבי גבעה המשקיפה על העיירה והמתרחש בה, היא נאנחה קלות, לובשת הבעה אדישה ומתעלמת מהרגשות המפעפעים בקרבה. מהלחץ, הפחד, התהיות האינסופיות וחוסר האונים המוכר.
היא חשה במוט ברזל דוקר ישבנה באגרסיביות, מסמן כי עליה להחל בהתקדמות אל עבר חדריה הפנימיים של הטירה, מובלת כצאן ובקר וסביבה אבירים מאיימים נושאי נשק וכידונים. היא נאנחה עמוקות והחלה בצעדיה אל עבר חדרי הטירה הפנימיים, חולפת בדרכה על פני לפידים בוערים הממוקמים במרווחים שווים על גבי הקירות, חולפת בדרכה על פניי ציורים עתיקים שווי הון, ממון רב, נכסים וכולי. כאשר הגיעה אל יעדה, סקרה סביבתה בתדהמה. כנגדה ניצבה דלת עץ שחורה ואפלולית, מעלה טחב בפינותיה וממוסגרת לקיר במתכות מעלות חלודה. עיניה נפערו לרווחה, הלוא אינה ידעה דבר מה כמו כן קודם לכן.
הבעתה האדישה הוצפה פחד ואימה, עיניה נפערו לרווחה ופיה נקפץ, נושכת שפתה התחתונה, מקווה לטוב. הניצב כלפניה שלף צרור מפתחות כסופים ונעצר בהגיעו אל מפתח המרוסס כזהוב, מתקלף ומחליד תחת קליפתו הזהובה. הוא צחקק בערמומיות, בקלילות, בהנאה, אחז במפרק כף ידה באגרסיביות והשליכה פנימה, נועל הדלת החורקת במפתח המתקלף ומתייצב כשומר כנגדה.
"תנו-לי-לצאת!" זעקה בזעם, הלוא אין בידיה דבר אשר מעיד על דבר פשע או כדומה, הלוא אינה בידיה- אלא בידי של איירון, ומה עליה לעשות כאשר כשבויתו שלו, נכלאה לצינוקו של אדם לא מוכר.
היא נשענה על גבי הקיר מעלה האבק והטחב, צונחת מטה ומקפלת רגליה לבטנה, מחבקן ותוחבת פניה בין ברכיה. דמעות החלו מבצבצות בין זוויות עיניה, דמעות של עצב, דמעות של ייאוש.
"טיפשה! טיפשה!" ייבבה ורקעה ברגליה, מחזקת אחיזתה עד כי ציפורניה קורעות בשרה ומותירות דם מלוח הנוזל בנחילים ונספג ברצפת הצינוק היבשה.
"למה.. את בוכה?" הדהד קול נערי ברחבי הצינוק בשאלה, בתמימות אך עם זאת ברצון, בעידוד.
היא סקרה סביבתה, מחפשת במבטה אחר בעל הקול הנערי, אך לצינוק חלון זעיר הממוקם בצמידות לתקרתו, בצדו הנגדי, ולכן רובו לקה באפלוליות מאיימת. היא חשה במגע קל בכתפה, והפנתה מבטה אחורנית, נפעמת, מבוהלת מהניצב כנגדה.