בת 16 -פרק 1-

"היום זה היום שלך" אמרתי לשחר.
בעיר שלנו יש מנהג שכשמישהי בת 16, חוגגים לה חגיגה ענקית.
"אני מתרגשת אמילי, אני באמת מתרגשת" שחר ענתה.
שחר ואני חברות מהגן ותמיד אנחנו מפרגנות אחת לשנייה ומקשיבות אחת לשנייה.
בכל מצב, בכל הזדמנות, אם ישאלו אותי מי האדם החשוב לי ביותר, כמובן שאני אגיד- שחר.
כל פעם, בחופשות הקיץ נפגשנו בבריכה שבחצר שלי, השתזפנו ונהנו יחד עם המיץ האהוב עלינו- מיץ תפוחים.
לכבוד המסיבה שלה, נתתי לה בגדים מושקעים ויפים, שחלומה של כל אישה ללבוש אותם.
שמלה שחורה עם כפלים, אשר עוטה אותה מעטה יהלומים זהובים, ובאמצעה- פנינה.
השמלה הזאת אהובה על שתינו וידעתי שהיא תשמח ללבוש אותה, במיוחד שאותה שמלה כבר לא נמכרת בחנויות.
התחלנו להתארגן לכבוד המסיבה.
תחילה, שחר לבשה את השמלה.
אחר כך, ענדה את עגילי החישוק הכסופים שלי, העשויים כסף אמיתי, ואת נעלי העקב הלבנות שלי.
יחד עם התכשיטים, היא נראתה יפיפייה.
בתסרוקת פחות השקענו, עשיתי לה פן רגיל, שמתי מעט סיכות לקישוט השיער ולא יותר מזה.
לקח זמן רב עד שסיימנו להתארגן, אבל המאמצים היו שווים את זה.
את האירוע היא חגגה אצלי, בבית.
זאת הייתה הצעה שלי. באותה תקופה הייתי לבד בבית, וחשבתי לעצמי שאירוח אנשים יהיה טוב בשבילי.
בכל מקרה, גם אם לא הייתי מציעה, היא הייתה עושה את האירוע אצלי, עם אותה טענה שהבית שלי גדול יותר מאולם אירועים, וכמובן חיסכון בכסף.
לא היה לי אכפת, אנחנו חברות, ודברים כאלה עושים עבור חברות, אבל לא הייתי מוכנה שסתם אנשים שאני לא מכירה יעשו שטויות בבית שלי. וזה כולל להיכנס לבריכה הפרטית שלי.
האירוע התחיל, כל אחד התלהב מיופייה של שחר, כולם התרגשו וחיכו בקוצר רוח למופע.
היה ניתן לראות את הלחץ שחוותה שחר.
"שחר, אל תלחצי"
"די אמילי, אני לא לחוצה, באמת? למה שאני אהיה לחוצה? אני לחוצה? אני לא לחוצה, למה נראה לך שאני לחוצה? תפסיקי להגיד שאני לחוצה"
שחר הצחיקה אותי, ברגעים שהיא בלחץ או עצבנית, היא תמיד מנסה להכחיש את זה, וכשהיא מנסה להכחיש… רואים עוד יותר עד כמה באמת היא ככה.
מרוב שהיא הזיעה, חלק מהאיפור שהיה על פניה- נמרח.
לקחתי מגבון וניגבתי לה את הפנים.
הרגעתי אותה ואיחלתי לה הצלחה במופע.
המופע התחיל, כולם השתתקו.
כל ההמון התבוננו בה שרה, בריקוד שלה, ואף שרו ורקדו יחד איתה.
במקביל, הסתובבתי בחצר לבדוק שהכל בסדר.
אנשים לכלכו, השתכרו, השתגעו, היו בתוך הבית, היו מחוצה לו, היו בכל מקום ועשו כל דבר.
עלו על שולחנות, זרקו חפצים, שברו חפצים, עלו על הגג והדבר שהכי לא רציתי שיקרה- נכנסו לבריכה!
אפשר לומר שהצפייה מהצד על ההתנהגות שלהם בחצר, הייתה איומה.
צעקות נשמעו מכל עבר, בלאגן אחד גדול.
לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת לעצור את זה.
עליתי לבמה, דחפתי את שחר, הרמתי את המיקרופון וצעקתי בקולי קולות:
"לכו מפה! תעשו בלאגן במקום אחר! אתם קולטים שזאת גינה פרטית? אתם קולטים מה אתם עושים?"
זעמתי, כעסתי, פשוט התפרצתי.
כל האנשים התאכזבו, כעסו וקיללו. גם שחר.
הבנתי את הכעס שלה, הבנתי שהרסתי לה את האירוע המיוחד שלה, אבל לא יכולתי לסבול יותר את היחס של האנשים כלפי הרכוש השווה ערך וכלפי הגינה.
לקח די הרבה זמן עד שכל הגינה התרוקנה מאנשים.
רציתי ששחר תישאר איתי עד שכולם ילכו, היא הסכימה בלית ברירה.
רציתי להתנצל בפניה, להסביר לה למה גירשתי את כולם, אבל היא כל כך כעסה שהבנתי שלדבר אליה היה כמו לדבר לקיר.
היא הורידה את הנעליים, העגילים, והסיכות.
הסירה את האיפור, ואת השמלה- גזרה.
שתינו עמדנו, לא דיברנו. כל אחת כועסת מסיבה שונה, לא יודעות מה להגיד.
"שחר אני מצטערת שככה הרסתי לך את האירוע"
"לא, אמילי! את מבינה על מה את מצטערת? את מצטערת על משהו שהרסת, שיש פעם בחיים!"
"אני יודעת, אני ממש מצטערת. פשוט לא יכולתי לסבול את זה עוד"
"מאוחר מדי אמילי".
העיניים שלה דמעו, אף על פי שניסתה להסתיר את דמעותיה.
היא מלמלה מספר דברים, לקחה נשימה ארוכה ורצה מהר לעבר הכביש אשר מפריד בין ביתי לבתים אחרים.
מאותו רגע, הבנתי שהחברות שלי עם שחר תהיה שונה ממה שהייתה עד אז.
ידעתי ששחר לא תסלח לי על זה, בעיקר בגלל שאין לה כסף לדברים כאלה.
ריחמתי עליה, באמת. לא ידעתי מה לעשות, הייתי נתונה במצב לא נעים.