בת 16 -פרק שני-

יום למחרת, אפשר לומר שכולם כעסו עלי והחרימו אותי.
כאילו מה עשיתי, כאילו פשעתי.
אף אחד לא דיבר איתי, קראו לי "הורסת מסיבות", דחפו אותי מדי פעם וצחקו עלי.
ואפילו שחר, שהיינו חברות כל כך טובות, שינתה את פרצופה והתנהגה אלי ביחס מזלזל.
בדרך כלל אני מחזירה, מקללת אותם חזרה, דוחפת אותם חזרה, שומרת טינה ומחזירה להם על מה שהם עשו לי.
אבל אז, אז תהיתי וחשבתי "אולי באמת כל זה מגיע לי? הרי הרסתי לחברה שלי את היום החשוב בחייה".
העדפתי לא להחזיר, שמא יחמירו עם הקללות והחרם.
כל פעם שעברתי לידה, היא צעקה "איכס" וצחקקה עם הבנות שהייתה איתן.
לא יכולתי לראות אותה בכלל, לא להסתכל לה בפנים, לא לבוא ולנסות שוב הפעם להתנצל. פשוט לא יכולתי.
הייתי מספיק מודעת לזה שהרסתי לה את היום החשוב בחייה, היא לא הייתה חייבת כל יום ויום להזכיר לי את זה ולהחזיר על כך.
התיישבתי ליד איתי, ידיד שלי.
אפשר לומר שאנחנו חברים טובים מאז כיתה ה'.
סיפרתי לו על שחר, איך היא שינתה פנים, והוא חיבק אותי, הרגיע אותי ואמר "שימי *** עליה, אל תתייחסי, היא לא שווה את זה בכלל".
איתי היה האדם היחיד שהעלה לי חיוך בפנים.
הוא היה האדם היחיד שהיה מוכן להסתובב איתי, האדם היחיד שלא הקניט אותי או השפיל אותי. היה לי כיף להסתובב איתו.
בזכותו עוד היה בי כוח להתמודד עם כל זה, ועוד על מה? על זה ששמרתי על הבית שלי…
מי היה מאמין שיקרה מצב כזה, שכולם שונאים אותי, משפילים ופוגעים בי, ועוד שמי שתגרום לכל זה היא למעשה החברה הכי טובה שלי.
למזלי החרם ארך שבוע.
אחרי שבוע, כולם כבר שכחו על מה כעסו, כולם שכחו למה הם "ברוגז" איתי והיה לי האומץ להגיד להם את זה.
סוף, סוף הם עזבו אותי למנוחה ושכחו מכל הסיפור שהיה.
אה.. כן. חוץ משחר.
שחר המשיכה עם ההתנהגות הילדותית שלה, עם הזלזול, עם המבט הנוראי הזה בעיניים, כאילו היא עומדת לרצוח מישהו.
חלף הזמן, יום ההולדת שלי התקרב, התחלתי להרגיש פרפרים בבטן.
הייתי עצובה מאוד ששחר ואני כבר לא חברות, רציתי לעשות לה דבר מיוחד ביום הולדת שלי.
רציתי להתנצל, להזמין את כולם לבריכה שלי, לא לעשות אירוע מיוחד, אירוע עם בגדי ים, אירוע כייפי.
אבל שחר לא שכחה את אותו מקרה, שכבר מאז חלפו שלושה חודשים.
היא עדיין כעסה עלי, מדי פעם דחפה אותי ולא פעם, ולא פעמיים ריכלה עלי עם חברות שלי ואיתי.
"אמילי, את מתרגשת?" איתי צץ לו.
"את מאמינה מה יש עוד שבועיים? את מאמינה?"
"כן איתי, אני מאמינה, והאמת שאני לא הכי מתרגשת"
"למה?" התפלא.
"בגלל כל הסיפור עם שחר, אני פשוט לא יודעת מה לעשות. כל הזמן בילדותינו היינו עושות דברים יחד, אני לא יכולה לחשוב על זה שיומולדת 16 שלי, האירוע החשוב ביותר בחיי, היא לא תהיה איתי".
איתי הנהן, השתתק, טפח לי על השכם והלך.
הבנתי אותו, הוא לא רצה שתווצר אי נעימות ששנינו נשתוק, זה בסדר, זה מובן.
לא שמחתי מהאירוע, לא רציתי שהוא יקרה, אבל ידעתי שאם אני לא אפעל, לא יקרה כלום.
"אוף! חבל שהזמן כל הזמן מתקתק, חבל שאי אפשר לעצור את הזמן, לסדר את הכל ופשוט לתקן טעויות בעבר. אם רק הייתי יודעת שבגלל זה נריב כל כך, הייתי מוכנה שימשיכו להרוס את הבית. הייתי שותקת!"מלמלתי לעצמי.
ידעתי שיש לי שבועיים שלמים לנסות עם מסע שכנועים והצטערויות בפני שחר, ידעתי שזה או עכשיו או לעולם לא.
מיד אחרי התיכון, צלצלתי לאיתי, ביקשתי ממנו שיתקשר לשחר, ידבר איתה, יגיד לשחר בשמי שאני מצטערת. פחדתי להתקשר, פחדתי שהיא תנתק לי ישר בפרצוף.
פחדתי שהיא תכעס, שזה יתפתח לריב הרבה יותר חמור, פשוט העדפתי שמישהו ידבר בשמי, ועל איתי הכי סמכתי.
איתי התקשר, ניסה לדבר ושחר כמובן ניתקה. לא ציפיתי אחרת.
"אני מצטער אמילי, היא לא מוכנה לדבר איתך או לשמוע עלייך בכלל"
"זה בסדר איתי, תודה שניסית" התאכזבתי, התעצבנתי.
ולמרות שהייתי מנומסת ועצובה, הייתה בי עוד תקווה שאני ושחר נחזור להיות חברות.
כתבתי מכתב.
מכתב ארוך, מכתב התנצלות, מכתב עם כל הזיכרונות הטובים שלנו, מכתב שבי אישית, עורר צמרמורות.
הכנתי מצגת עם תמונות שלנו, מכל הזמנים, תמונות כשהיינו בגן, בבית ספר ומהשנה.
לא ישנתי בלילות, רציתי לגמור לכתוב, רציתי לסיים לפני היום הולדת שלי, והזמן רק תקתק לו.
כל כך השקעתי.
שיעורים לא הכנתי, למבחנים לא התכוונתי, העיקר שייצא כמו שאני רוצה, העיקר שסוף סוף אני ושחר נשלים!
לאחר שבוע, כלומר שבוע לפני היומולדת שלי, סיימתי לארגן את הכל.
הכל היה מוכן. המכתב, המצגת, המתנה. הכל!
כבר תכננתי איך הכל ייראה, רק הייתי צריכה את העזרה של איתי בזה.
אבל אז, דווקא אז… איך שנכנסתי לכיתה, קרה הדבר הכי נוראי, הכי לא צפוי… שאפילו אני לא חשבתי שיקרה!