בת ירח – פרק 1 – ההארה
"אז אינך יודעת מי את…"
אני ממשיכה לבהות בקרן האור. אור הירח יצר מולי אישה יפהפייה, לבושה בשמלה מתנופפת. שיערה הבהיר מתנופף סביבה כהילה של מלאך כשהיא פונה אליי.
אני מהססת. מאז שהיא הגיעה, התחילה לי ההרגשה הזו, שאיני יודעת מי אני. תמיד הייתה בטוחה בעצמי, אבל נוכחותה הקצרה הלילה כבר הספיקה להשכיח ממני את כל ביטחוני במי שאני.
"אני מבינה. את לא מאמינה שזו יכולה להיות דווקא את. את חושבת שטעיתי. את חושבת שהתפקיד איננו מתאים לך."
אני פוצה את פי, בפעם הראשונה מאז שהגיעה.
"את לא יודעת כלום. לכי מפה!"
היא מחייכת, ובעיניה ניצוץ כמעט מטורף. היא נראית כמו מדען המגלה לעולם את המצאתו החדשה.
"להפך, ילדתי. אני יודעת הכל. אני היא הצופה. אני מכירה אותך מאז שנולדת. אני יודעת כל דבר שיש לדעת עלייך. אפילו סודות שאת מסתירה משאר העולם. "
אני מנסה להתרחק ממנה. אני כבר כמעט מאמינה לה, אך אסור לי להאמין לה. אני לא רוצה שאף אחד יידע עליי את הכול. אני לא רוצה שאף אחד יכיר אותי בשמי. אני לא רוצה לשחרר את הסודות שדחקתי פנימה עד שאיני זוכרת אותם. אני רוצה להישאר אנונימית, רק עוד אדם בקהל. רק עוד פנים נשכחות…
"אני יודעת על היום שבו נולדת. היית קטנה וחלשה, ולא חשבו שתשרדי. צפיתי בך כשמצאת את השרשרת.."
היא לא יכולה לדעת על השרשרת. אף אחד לא ידע על השרשרת גם לאימי לא סיפרתי על השרשרת.
"מעשה אנוכי לחלוטין, אך הכרחי, כמובן. אם לא היית מוכרת אותה, הייתם כנראה גוועים ברעב."
לפתע ההבנה חילחלה. היא יודעת על הלילה ההוא.
"כמובן שאני יודעת. הכוחות שלי חזקים יותר משאת יכולה לשער. אני אישית לא חושבת שהייתי יכולה לעשות זאת, גם אם אבי היה בסכנה…"
ככל שהיא מדברת, אני מרגישה שהזכרונות שטמנתי עמוק בבטני מפיחים חיים משל עצמם וצפים אל פני השטח. אני נאבקת בזכרונות, אך הם יותר משאני יכולה פשוט להכיל…
לילה. אני מתקרבת לבריון שמן אחד, שבדיוק עסוק בהשחזת סכין.
"איפה אבי?"
"מעניין. לא חשבתי שתבואי…."
"איפה הוא?"
"במקום בטוח."
אני מסתכלת על שיניו המעוותות, שנראות צהובות כשאור המנורה מאיר אותן.
אני מתמקדת בעיניו הכחולות.
"תשחררו אותו."
"רק תמורת מחיר הולם."
אני חושבת על הכסף שאגרנו בחודשים שאבי נעדר. אם יהיה צורך, אתן את הכל, אבל ההרגשה צורמת לי. אני חושבת על אבי, שיושב שם כרכושם ללא סיבה. הוא חף מפשע.
האיש נראה רגוע ואדיש, כאילו הוא חוטף אנשים כעניין שבשגרה.
"כמה אתה דורש?"
הוא מחייך, ותחושת פאניקה קלה תוקפת אותי.
"לילה."
אני מבולבלת. איך אפשר לשלם בלילה? הזמן אינו שייך לאיש…
"בת כמה את?"
אני מתקדמת לאחור לאט.
"שלוש…שלוש עשרה."
הוא מתקרב אליי.
אני ממשיכה להתקדם באיטיות לאחור.
"גיל מושלם."
הוא תופס לי את היד בכוח ומוציא את הסכין…
"זה בטח היה קשה. לגלות שהוא מכר אותך.."
אני מסתכלת עליה. הדמעות מציפות לי את העיניים.
"לכי! לכי מפה!"
היא מניחה עליי את היד, ולמרות שאני יודעת שהיא מעין סוג של קרן אור מוזרה, אני מרגישה את החום המנחם שלה.
"זה קשה. אני יודעת."
היא נותנת לי להמשיך לבכות עד שהדמעות מתייבשות והנשימה מתייצבת.
"הכל יהיה בסדר. עכשיו אני כאן."
האור שלה רך ומלטף, כמו חיבוק.
"הכוח שלי יעזור לך.אם רק תחליטי לקבל את ייעודך, תוכלי לשנות את העולם. עתידך יהיה בשליטתך."
אני מסתכלת אל תוך עיניה, ומגיעה להחלטה.
"אני עומדת לעזור לך. אני עומדת להיות היורשת."
תגובות (1)
שלוש נקודות במקום ארבע, חוץ מזה לא ראיתי עוד משהו, ממש יפה :)