בת אלמוות-פרק 6

עברו כבר כמה שבועות..ואיאן צדק,אני באמת משתגעת בלי שעה אחת ביום להיות עם ליידי. לא רק שאני משתגעת אני גם משתעממת ואין לי דבר אחר לעשות..
"מה התאריך היום?" שאלתי את איאן שישב לידי "למה?" שאל בחזרה "סתם..נו מה התאריך?!" שאלתי "אהה.." התחיל לומר והביט בשעונו "28.12" אמר "מה??!!" צעקתי וקמתי מהמקום "מה קרה?" שאל "זה ה…יום הולדת שלי.." אמרתי "רצינית?!" שאל ושם את ספרו על הרצפה "יש שני דברים שאני זוכרת הכי טוב!… אחד זה התאריך יום הולדת שלי,שתיים זה הגיל שלי..אני בת 18 היום!" אמרתי "מזל טוב!" אמר איאן בחיוך "תודה.." אמרתי בשקט ואז נזכרתי… זו השנה השמינית שלי פה,מחוץ לבית בלי המשפחה שלי, לא אכפת לי מחברים,כי לא היו לי…. והאמת שאני לא צריכה הסתדרתי מספיק טוב גם בלעדיהם….
"מה קרה?" שאל איאן שראה את הבעת פני המדוכאת "מה?!,אה סתם.." אמרתי "בטוחה?" שאל שוב "לא.." אמרתי באנחה "ספרי לי" אמר "זה לא בעיה שלך.." אמרתי "זה לא משנה עכשיו!" אמר "עזוב נו…" אמרתי "אני רוצה לשמוע.." אמר "ואני לא רוצה לספר לך.." אמרתי וקמתי מהמיטה שוב,זאת אומרת ניסיתי אבל איאן תפס אותי ושכיב אותי עליה-אם זה עוד פעם רק דמיון מהתת מודע שלי..בבקשה תפסיק!
אבל זה לא היה..איאן לא עשה כלום…. "מה אתה רוצה?" שאלתי "תספרי לי נו..!!" התחנן "טוב…" אמרתי,אני אספר לו מה כבר יש להפסיד?, אבל הבעיה שהתנוחה ששנינו נמצאים בה עכשיו קצת…מוזרה! אפשר לומר!
"זו השנה השמינית שלי פה,בלי..משפחה וכל הדברים שעשיתי פעם..זה דיי מעיק המחשבה הזאת!" אמרתי "אהה.." אמר ועזב אותי,האמת לא רציתי שיעזוב רציתי להישאר קרובה אליו..
"זה דיי מעצבן.." אמרתי "כן… מכיר את התחושה" אמר "לא אתה לא!" קפצתי ישר ואמרתי.. "אני לא מתכון לאותו דבר שחוויתי,אותו תחושה דומה לא להיות במקום הרבה זמן ולהתגעגע אליו!" אמר "אהה…מה…היה?" שאלתי "לא סיפרתי לך את זה אבל… אני גדלתי לבד,זאת אומרת…גדלתי בלי הורים!" אמר "אהה..אוי!,איך זה קרה?" שאלתי "ההורים שלי שניהם מקולומביה,אני לא אהבתי את הארץ הזו,זאת אומרת הייתה סיבה שלא רציתי לחיות שם..אז באתי לכאן,ההורים שלי לא רצו לעזוב כי לא משפחתם הייתה שם אז עליתי לפה לבד.." אמר "זאת אומרת מקולומביה הגעת לכאן?! לאמריקה?" שאלתי "כן.." אמר "וואו! איך עשית את זה? זאת אומרת איך הצלחת לבד?"ובן כמה היית?" שאלתי "הייתי בן 10" אמר "וואו!" אמרתי "כן…זה היה דיי קשה להיות לבד..והתגעגעתי לכל המשפחה שלי,אבל אחרי כמה שנים גם אחותי באה לכאן ולא הייתי לבד,אבל היא גרה בעיר אחרת אבל אנחנו בכל זאת מתראים" אמר "יש לך אחות..מגניב,יש לך עוד אחים או אחיות?" שאלתי "כן היה לי עוד אח,אבל הוא מת.." אמר "אוי..אני מצטערת" אמרתי וליטפתי את גבו "אבל זה בסדר,גם ככה לא סבלנו אחד את השני!" אמר "למה אתה מתכוון?" שאלתי "הסיבה שבגללה באתי לכאן מקולומביה זה בגלל שאנשים כולל שני ההורים שלי חושבים שאני הסיבה שאח שלי התאבד.." אמר "התאבד?!!,ולמה דווקא אתה?" שאלתי "כבר אמרתי..לא סבלנו אחד את השני,הוא תלה את עצמו ומת,אחרי זה התחילו האשמות שאני גרמתי לו לעשות את זה,לא יכולתי לסבול את המבטים של האנשים ואת הרמיזות אז פשוט ברחתי" אמר,נראה שהוא באמת מוטרד מזה… "הם טיפשים.." אמרתי "את חושבת שאני לא יודע…?" נראה לי ששאל.. "אני בטוחה שאת היודע,אני רק מזכירה לך!" אמרתי בהתחכמות,הוא חייך, "בואי נפסיק עם הנושאים הכבדים..יש לך יום הולדת,מה את רוצה מתנה?" שאל אותי "רציני?!" שאלתי בחזרה "בטח!!..נו מה את רוצה?" שאל שוב "סיבוב עם ליידי" אמרתי "אני לא חושב שירשו..את לא ורצה משהו אחר?" שאלתי "אין לי דבר אחר לבקש,רק את זה!" אמרתי "בסדר אני אנסה לבקש מהמנהל שייתן לך שעה.. לא מבטיח שאצליח!" אמר "זה בסדר,לפחות תנסה" אמרתי. הוא חייך והסתכל עליי,ציפיתי שיקרה משהו…. אבל הוא לא קרה! טוב..אני אחיה עם זה שאין סיכוי שהוא ינשק אותי כמו שאני חולמת שיקרה!!,בינתיים!
הוא קם ממקומו ויצא מן החדר,ישבתי שם וחיכיתי להזדמנות שלי לראות את ליידי,אני מקווה שטיפלו בה היטב שלא נתנו לי לצאת.. ואם לא… עדיף שאני לא אחשוב על זה כרגע!……………..