בת אלמוות-פרק 21

אני יושבת בשולחן לבד,בחדר האוכל הכמעט ריק. בקושי אנשים נשארו,רק 10 כולל אותי. זה מאוד מפחיד אותי. משום מקום יכולים להרוג אותי בכל דרך אפשרית…אבל יש לי תקווה קטנה,אומנם קטנה אבל היא עדיין עוזרת במשהו..אני מקווה!
אני אפילו לא מתאמצת לגעת באוכל,אני גם לא רעבה ואני מפחדת ממנו קצת,מפחדת שדחפו לי לשם משהו שיכול להרוג אותי. כן..במצב שלי אני חושדת בהכל!
ואז פתאום ראיתי משהו שאני לא רגילה לראות,המנהל בכבודו ובעצמו מופיע בחדר האוכל כאילו כלום. למה זה מוזר? כי אף פעם הוא לא נכנס לכאן.. הסתכלתי לכיוונו לראות מה הוא עושה. הוא הסתובב מחויך בכל מקום בחדר האוכל. פחדתי שיראה אותי,ניסיתי לא לבלוט והסתרתי את הראש שלי בידיי. אבל זה לא הצליח,שמעתי צעדי רגליים המתקרבות לשולחן שבו ישבתי "עלמה.." שמעתי את קולו של המנהל,נאנחתי והרמתי את ראשי בכדי להסתכל עליו הוא ישב מולי ומבט זדוני על פניו "מה?!" שאלתי בלי חשק בכלל "מה המצב? כבר חשבתי שנפטרנו ממך" שאל בחיוך "חבל באמת…אני בסדר תודה!" אמרתי בחשד "למה את לא אוכלת?" שאל "אני לא רעבה" עניתי "חבל.." אמר "מה אתה רוצה?" שאלתי "ישר ולעניין מה?!" שאל בחיוך "אל תתחכם" עניתי,עם כל הפחד הזה שיש לי,דווקא למנהל שהוא המישהו שאני צריכה לפחד ממנו. אני לא מפחדת..
"עלמה..למה את חושבת שאנחנו המוסק למשוגעים הכי טוב בארץ?" שאל "אני לא חושבת דבר כזה.." אמרתי "יש הרבה שחושבים כך!" ענה "מי? אתה..ורק אתה?" שאלתי "אני לא אתייחס להערות האלה,אבל תקשיבי לי טוב עכשיו! אני אהרוס אותך.." אמר ובחלק האחרון של המשפט הוא לחש.. "מה זה אומר?" שאלתי "את תמותי.." אמר "לך לעזאזל" עניתי "אני רק הזהרתי אותך!" אמר ונראה שהוא הצליח להשתלט על הכעס שלו. "ניפגש שוב עלמה!" אמר וקם מהכיסא שישב בו. "ביי ביי אדוני.." אמרתי בחיוך של ציניות,הוא הסתכל עליי ואז מיד הפנה את מבטו בשביל ללכת,הסתכלתי לעברו ואז ראיתי את איאן הולך לכיווני. המנהל עצר אותו לחש לו משהו באוזן ואז המשיך ללכת. איאן הסתכל עליו בצורה מוזרה אבל המשיך ללכת אליי. "מה קורה??" שאל "לא קורה כלום" עניתי "מה כבר אמרת לו?" שאל וישב לידי "שום דבר..פשוט עניתי" אמרתי "באיזה גוון?" שאל "בחוצפנות.." עניתי במבוכה "אני מנסה לשמור עלייך,שתהיי בחיים ואת מסבכת את עצמך! נהדר.." אמר "הוא איים עלי,מה אתה רוצה שאני אגיד?- אוקי!!" אמרתי "לא! פשוט תשתקי" ענה "בסדר…אבל הוא לא עשה לי כלום!" אמרתי "פעם הבאה הוא יעשה.." אמר איאן
"מה הוא אמר לך?" שאלתי "שום דבר..רק שאני אשגיח עלייך יותר" ענה לי "באמת?" שאלתי "בואי נלך לדבר על זה במקום אחר" אמר וקם ממקומו "למה?" שאלתי "לא יודע.." אמר והתחיל ללכת לכיוון היציאה,הלכתי אחריו..מנסה למצוא משהו אחר לומר או לשאול,אבל שום דבר לא עלה לי בראש…
נזכרתי שאני לא יודעת לאן איאן בעצם הולך "לאן הולכים?" שאלתי "אני בעצמי לא יודע,רק רציתי לצאת משם.." אמר "למה?" שאלתי "סתם.." ענה "עצבנתי אותך?" שאלתי "למה שתעצבני אותי?" שאל "לא יודעת..אני נורא,לחוצה לאחרונה" השבתי "ואיך זה אמור להפריע לי "כי אני מביאה את זה על אחרים,אתה יודע..כמו שאני חותכת ורידים" אמרתי "זה באמת קצת מעצבן ומפחיד לראות את כל הדם הזה..אבל עדיין,את אומרת שזה מרגיע אותך" אמר "אף פעם לא ראיתי אותך נותן לי לעשות את זה" אמרתי,מנסה להתווכח איתו. "אני יודע,ואת צודקת. אבל אני מבין את הכאב שלך…זה לא שאף פעם לא חתכתי בעצמי,ואני סתם שונא לראות דם!" אמר "פעם חתכת ורידים!?" שאלתי והייתי המומה "רק פעם אחת" אמר "למה? ומתי?" שאלתי "ממזמן..לא רוצה לדבר על זה" אמר "בבקשה..בשבילי?" שאלתי אותו והסתכלתי עליו בפנים הכי חמודות שיכולתי ליצור. הוא הסתכל עליי וחייך. "זה לא עובד עליי" אמר "בטח!" עניתי לו וחייכתי "לא רציני..זה אף פעם לא עובד עליי" אמר "את זה עוד נראה.." אמרתי בשקט והוא צחק.
"ממה את לחוצה?" שאל אותי שאל ונשען על אחד הקירות. "מה?" שאל ונשענתי על הקיר גם לידו. "שאמרת שאת נורא לחוצה לאחרונה,ממה את לחוצה?" שאל "אתה יודע ממה…" אמרתי "ממה?" שאל שוב "לא רוצה לומר,יש פה מצלמות" עניתי ובהיתי באיזה אחת שהייתה מולי,נראה שהיא בוהה בי גם. "נראה לך שהם עובדות?!" שאל בזלזול "אני חושבת שכן.." עניתי ולא הבנתי למה הוא שאל ככה "הם לא עובדות כבר שנים,זה סתם בשביל להפחיד" אמר "לא נכון.." אמרתי והסתכלתי על המצלמה התלויה בקיר עוד פעם,נראה שבאמת היא לא עובדת "הם פעם עבדו?" שאלתי "את זה אני לא יודע.." אמרתי "למה לא?" שאלתי "אני יודע,מהרגע שהתחלתי לעבוד פה שהן לא עובדות. ליפני זה אני לא יודע מה קורה" אמר "ולא רצית לשאול אף פעם?" שאלתי אותו "זה לא עניין אותי" ענה "אה בסדר" השבתי ורציתי לומר עוד משהו,וקפץ לי משהו לראש "מה עניין אותך?" שאלתי "לא יודע…האנשים עניינו אותי" אמר "משוגעים?" שאלתי,הוא גיחך "לא רק זה.." אמר "אז מה?" שאלתי "מבעד לשיגעון שלהם הם עדיין אנשים,לכאלה יש סיפורי חיים הכי מעניינים" אמר "וזכית לשמוע כמה סיפורים?,חוץ משלי כמובן" שאלתי "בטח,היה איזה אחד שאם היו לו את הכישורים היכולת. הוא היה מפרסם על חייו ספר" אמר "מי?" שאלתי "היה אחד הוותיקים,מת מליפני שנה וחצי" אמר "כי הוא היה מבוגר או רצחו אותו?" שאלתי "גם וגם" אמר "מה זאת אומרת?" שאלתי "הוא היה זקן מאוד ועמד למות,המנהל החליט 'לחסוך' לו את כל הכאב והרג אותו" אמר "עצוב.." השבתי "כן.." אמר "אני קצת פוחדת" אמרתי "למה?" שאל "מכל הקטע של הבריחה" אמרתי "אני מבטיח לך,שזה ילך חלק!" אמר לי "אני מקווה…" אמרתי
מאוד מקווה! כי כל הקטע הזה מלחיץ אותי,אף אחד לא יודע מה יקרה!…………………………..