בת אלמוות-פרק 17

אפשר להגיד שאני מוכנה, נפשית ופיזית. אני צריכה להיות רגועה לגמרי עם ההורים שלי, כי…אני דיי שונאת את אבא שלי על זה. שהוא לא היה מוכן להקשיב לי וישר, 'שלח' אותי לכאן….על זה אני לא אסלח לו בחיים.
אבל עדיין.. הוא אבא שלי ויש איזה מקום קטן שאני עדיין אוהבת אותו….
יצאתי מהמחשבות שלי מהר,ידעתי שאיאן מחכה לי בחוץ, יצאתי מהר מהחדר בזהירות,החלונות המעטים שהיו מפוזרים במסדרון הראו לי שעדיין יש חושך,אוי..אני לא רוצה לדעת מה השעה!
היה שקט מוחלט בכל הבניין,זה מוזר כי אף פעם אין שקט פה.. תמיד שומעים צרחות של מישהו גוסס,או מישהו שפשוט מענים אותו עד מוות. שמוות הוא המטרה של כל העניין הזה.
יצאתי החוצה והיה ממש חשוך שלא ראיתי כלום! "איאן!" קראתי לו והתחלתי להתהלך בחושך, לא שאני יודעת לאן אני הולכת! "אם עבדת עלי אני.." התחלתי לומר "את מה?!" שמעתי אותו אומר,הוא קטע את משפיט והרגשתי אותו עומד מולי "למה הערת אותי כל כך מוקדם?" שאלתי "למה את חושבת שאפילו אחרי שמנהל ניס איכשהו לשכב איתך,ואת התנגדת ונתת לו את אחת המכות הכואבות ביותר בשביל גבר…למה את חושבת שהוא ירשה לך עכשיו שעה חופשית?" שאל איאן,טוב..הוא צודק! "יצאתי טיפשה מה?" שאלתי אפילו שאני לא צריכה שהוא יאשר את זה בשביל לדעת! "כן..אבל…אולי אני עובד פה,והוא משלם לי. אבל אף פעם לא הייתה לי בעיה לעבוד עליו" אמר איאן "על מה אתה מדבר?" שאלתי "יש עכשיו לא רק שעה חופשית אחת. יש לך כמה" אמר "אתה לא רציני.." אמרתי וחיוך קטן עלה על שפתי "אני רציני.." אמר בשקט. לא ידעתי אם לשמוח או לכעוס,אפילו שאין לי בעיה לצאת מכאן,לכמה שעות של שקט…
"אז…רוצה לנסוע להורים שלך או לא?" שאל איאן "ברור שאני רוצה!" אמרתי מיד "אז בואי.." אמר והתחיל ללכת באתי אחריו ורציתי לדעת לאן הולכים.. "איך העזת לעשות דבר כזה?" שאלתי "לא יודע..מגיע לך" אמר "אני לא קשורה,איאן יכולים לפטר אותך אם יגלו את זה" אמרתי "אז יפטרו אותי ו..?" שאל,ניסיתי לחשוב על תשובה הגיונית "לא נתראה יותר.." אמרתי בסופו של דבר, איאן עצר במקום ולי לקח כמה שניות לעצור כך הייתי לפניו "מה את רומזת?" שאל "אני לא רומזת כלום, אני רק רוצה להראות לך מה יקרה אם לא תהיה פה יותר!" אמרתי "מה יקרה?!" שאל קצת בעצבנות "אני אמות.." אמרתי. הייתה שתיקה, איאן יודע שבזכותו אני עדיין נושמת… אני חושבת שהראיתי לו מזה. "את חושבת שבזכותי את עדיין חיה?" שאל ותוך כדי שם את שתי ידיו על צווארי, ליבי הלם בפראות,אני רק מקווה שאיאן לא ישמע אותו. "אפשר לומר שכן.." אמרתי וניסיתי להיראות רגועה "אז…..אני לא זז לשום מקום בלעדייך" אמר בחיוך,עזב את צווארי והמשיך ללכת כרגיל. הייתי מופתעת.. לא יודעת למה אבל ציפיתי למשהו שיקרה….
"לאן אנחנו הולכים?!" שאלתי אחרי הליכה של רבע שעה..משהו כזה!. "למכונית.." ענה לי איאן בשקט "איפה כבר שמת אותה?" שאלתי "רחוק..שלא ישימו לב שהיא פה.." אמר "עד כדי כך?" שאלתי "לא..הנה היא.." אמר לי והסתכל קדימה "איפה היא? אני לא רואה כלום" אמרתי "כי חושך,והיא שחורה גם. בטח שלא תיראי אותה" אמר והוציא מפתח מכיסו,מפתח שמחובר לעוד משהו. איאן לחץ על הדבר שמחובר למפתח וקול צפצוף נשמע ואיתו הפנסים של המכונית נדלקו "איך זכרת?" שאלתי "מה הבעיה לזכור?" שאל "לא יודעת…חושך אולי?" שאלתי "אין שום בעיה.." אמר בשקט והלך לעבר המכונית פתח את הדלת שמובילה למקומו של הנהג ונכנס "בואי כבר!" אמר. הלכתי אל המכונית גם ופתחתי את הדלת השנייה,נכנסתי אליה וישבתי לידו. "מוכנה?" שאל "אני אמורה להיות מוכנה לא?" שאלתי "לא משנה.." אמר והתחיל לנסוע "יש לך רישיון בכלל?" שאלתי "טכנית" אמר בשקט "טכנית?!" שאל וקפצתי ממקומי,לא ממש לקפוץ, רק להיבהל! "תירגעי…" אמר והמשיך להסתכל על הדרך "יש לי,אבל הוא בשביל משהו אחר.." אמר "למה?" שאלתי "אופנוע.." אמר "יופי זה ממש עוזר!" אמר "את יכולה להירגע,אני יודע מה עושים…ויטאני לימדה אותי" אמר,צחקתי "אני ממש שמח אם אני מצחיק אותך" אמר "איך אתה לא לחוץ בכלל?" שאלתי "אם אני אהיה לחוץ,אני אטעה,אם אני אטעה אז אני אדרוס מישהו. אני מנסה להיות הכי רגוע שאפשר" אמר לי. "מה לך ולאופנוע?" שאלתי "לא יודע..יותר כיף ככה." ענה "באמת?" שאלתי "באמת!" ענה לי.
חייכתי ועצמתי את עיניי..אני יכולה להעביר את הנסיעה הזאת לפחות בשינה,אני לא רוצה להיות עייפה!

"קומי עלמה…הגענו." שמעתי את קולו של איאן ופקחתי את עיניי לאט "בטוח?" שאל בשקט,מנסה להסתיר את השמש שחדרה לפניי מהעיניים שלי, "כן…קומי.." אמר בשקט. הפעם התעוררתי לגמרי,נזכרתי מה הסיבה שישנתי איזה שעתיים..ההורים שלי!
הרמתי את הראש שלי מהמושב והסתכלתי בחלון הבית שלי ממש עמד שם,ושום דבר לא השתנה..האמת שזה מוזר עד כמה שהוא לא השתנה..בכל זאת! כמה שנים לא הייתי בו.. שבע?!
פתחתי את הדלת ויצאתי מהר החוצה "אני כאן,תקראי לי אם יקרה משהו.." אמר לי איאן בשקט "בסדר.." עניתי לו והתחלתי ללכת הישר לבית. הגעתי למרפסת הקדמית..אותו שולחן חום וקטן שהיה נמצא שם בשביל שאני ואבא שלי היינו משחקים קלפים,ואני תמיד הייתי מנצחת!
העברתי את ידי עליו והרמתי אותה היא הייתה שחורה משכבה עבה של אבק שכיסתה אותה…מוזר..אני זוכרת שהשולחן הזה תמיד היה נקי.. שפשתי את היד המלוכלכת עם היד השנייה והיד נהייתה נקייה..עזבתי את השולחן ופניתי לדלת שלא הייתה רחוקה ממנו.. דפקתי עליה ואף אחד לא ענה…הצמדתי את האוזן לדלת וגם לא שמעתי כלום… מוזר!
"נראה אם אני זוכרת נכון.." אמרתי והעברתי את היד שלי על קיר העץ הקרוב.. פתאום הרגשתי שלוח עץ אחת לא במקום עד הסוף "הנה זה.." אמרתי לעצמי והסרתי את הלוח ממקומו והנחתי אותו על הרצפה חיפשתי את המפתח לבית שהיה אמור להיות שם מצאתי אותו תלוי על בורג קטן שהוברג לשם..לקחתי אותו מהר והכנסתי אותו לחריץ שהיה בדלת,סובבתי אותו והדלת נפתחה "יופי.." אמרתי לעצמי. נכנסתי מהר והבית היה ריק ושקט.. "אמא??" שאלתי והתחלתי להסתובב בבית "את פה?" שאלתי שוב אבל אף אחד לא ענה.. טוב..?
הדבר היחיד שרציתי לעשות עכשיו זה להיכנס לחדר שלי..לראות אם משהו השתנה… עליתי במדרגות לקומה השנייה ששם החדר שלי היה ונכנסתי אליו.. אי אפשר לפספס את החדר שלי כל על הדלת שלו יש מדבקה ענקית של אין כניסה ובסוגריים בכתב שלי 'במיוחד לא לאדי!'. הסתכלתי על החדר שלי ממקום אחד וכבר היה אפשר לראות שגם הוא..כמו שאר הבית לא השתנו..שום דבר לא זז מהמקום!
הלכתי ישר אל הפסנתר שהיה שם..גם בו שום דבר לא השתנה..חוץ משכבה עבה של אבק שגם הצטברה עליו כמו בשולחן..ואני בטוחה שגם כמו של כל רהיט אחר בבית.. התיישבתי על הספסל הזה שמחובר עליו ואז שמתי לב שפתק צהוב היה מונח שם,לקחתי אותו ושם היה כתוב בכתב לא מובן 'עלמה' פתחתי אותו וגם מה שהיה כתוב שם לא הצלחתי להבין חוץ מהתאריך '26.4.2009' מה הפתק הזה נכתב ליפני שלוש שנים??… שמעתי פתאום עוד נשימות,איטיות ורגועות. הסתכלתי לכיוון שממנו הן באו ואיאן עמד שם "היה שקט אז נכנסתי,מה קורה?" שאל "הכל בסדר.." עניתי בשקט "מזה?" שאל והתיישב לידי "לא יודעת..מצאתי את זה פה. את יכול לקרוא? אני לא מבינה מה כתוב שם.." אמרתי "כן אני יכול לנסות.." אמר ונראה שגם הוא לא מבין כלום.. "עלמה היקרה שלי.. כותבת לך אמא,את בטח חושבת אם את קוראת את זה..למה שאני אכתוב לך מכתב בכלל! הלא אני הסכמתי לשלוח אותך לבית משוגעים הנורא הזה..ואני הצטערתי על זה מאוד…אבל אבא..כמו שור לא היה מוכן לכפר על מעשיו והיה עקשן..לכן נאלצתי להסכים איתו והשארנו אותך שם.." קרא איאן הקשבתי לכל מילה בשקט..ממתי ההורים שלי או יותר נכון אמא שלי מתחרטת על כך ששלחה אותי למקום שאני בו עכשיו??
"כשראינו אותך פעם אחרונה בהלוויה של אדי הבנתי שאין על מה להתחרט..הבנתי שרצחת את הבן הבכור שלי ואני אף פעם לא צריכה לסלוח לך על זה.. וטעיתי… חודשיים אחרי ההלוויה אבא נכנס לדיכאון,לא דיבר עם אף אחד,לא היה בקשר עם חברים ואפילו רב עם כמה רק בשביל שיעזבו אותו בשקט..משהו נורא! ושלוש שנים אחרי זה..הוא נפטר! זה היה היום הנוראי ביותר בחיים שלי…יותר גרוע אפילו מהיום ש..רצחת את אדי…. כמה שבועות אחרי זה,הבנתי שאין לי טעם לבכות על שלושתכם והחלטתי להתחיל לצאת עם חברות,להכיר אנשים חדשים..וזה הצליח! הכרתי מישהו אחר ואחרי קשר של שנה וחצי התחתנו… הייתי ממש שמחה שהצלחתי להקים מחדש משפחה אבל משהו ניפץ לי את החלום..העובדה שלא יכולונו לעשות ילדים..אני לא רוצה לפרט יותר מדי..אבל הייתה אצלי איזושהי בעיה..שלא יכולתי להוליד יותר. היינו עצובים מזה בהתחלה אבל במהרה גם שכחנו מזה. כמה חודשים אחרי זה הרופא שלי שלך לי מכתב שבו כתוב שהוא רוצה שאני אפגש איתו במיידי,ביום למחרת הלכתי אליו בלא ידיעתו של הבעל השני שלי הגעתי לשם והרופא הודיע לי שאני חולה בסרטן..ונשארו לי שלוש שנים לחיות…" קרא איאן והפסיק..אני פשוט ישבתי בשקט והקשבתי אני לא יודעת למה אבל דמעה קטנה וקרה זלגה לי מהעיניים ושטפה את הלחי שלי..וכך עוד רבות אחריה "להפסיק?" שאל איאן "לא..תמשיך בבקשה" אמרתי בשקט וניגבתי את הדמעות מפניי "אחרי תיכנונים רבים של מה שאיני הולכת לומר לבעל השני שלי זה קרה..סיפרתי לו את זה בשקט וברוגע אבל הוא התחיל להשתולל ולצעוק שהוא לא רוצה אותי יותר רק בגלל זה..הוא אמר לי שהוא רוצה להתגרש..ומה אני עשיתי..פשוט הסכמתי! שבוע לאחד מכאן התגרשנו והוא עזב אותי להיות לבד,לא היינו בקשר,לא נפגשנו פשוט יצאנו זה מהחיים של השני. אחרי זה הבנתי שכבר אין לי סיכוי לנסות לעשות עוד משהו מחדש,פשוט נשארתי לבד,לא נפגשתי עם אף אחד לא דיברתי עם אף אחד.. רק שקט חיפשתי. היום..שאני כותבת לך את המכתב הזה,זה היום האחרון שלי..מחר אני עומדת למות…עלמה אני רק רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך ומצטערת על כל מה שקרה,הרבה יודעים שזו הייתה טעות..אז בבקשה תסלחי לנו,לי..אני אוהבת אותך עלמה,ואני תמיד אסתכל עלייך מאיפה שלא אהיה איך שאת הופכת מילדה קטנה ומבולבלת לנערה מדהימה וחזקה. תזכרי את זה..לנצח!" סיים איאן לקרוא והניח את הפתק בחזרה על הפסנתר והסתכל עליי,ואני? אני בכיתי…לא טרחתי אפילו להסתיר את זה "עלמה אני…" התחיל לומר אבל לא רציתי לשמוע אותו,פשוט משכתי אותו אליי וחיבקתי אותו. הרגשתי שהוא לא היה מופתע בכלל,ולהפך הוא לא התנגד ורצה לחבק אותי… "אני מצטער.." אמר בשקט וכל מילה אמר בזהירות,אני שתקתי ובכיתי רציתי לנסות להירגע בתוך זרועותיו החמימות,אולי הן..ירגיעו אותי!………………………………