בת אלמוות-פרק 12

"יש לך סוסה נכון?" שאלה פתאום "יש עוד דברים שאיאן מספר עליי לך?" שאלתי בחזרה ולא התייחסתי לשאלתה "אני יודעת עלייך הרבה דברים" אמרה "ולמה את מקשיבה בכלל?,זאת אומרת לאף אחד לא אכפת ממני אז למה לך יהיה אכפת?!" שאלתי "את צריכה להבין שיש אנשים שאוהבים אותך בעולם ה…דפוק הזה!" אמרה "אז למה דווקא את?" שאלתי "האמת…שגם אני לא יודעת!" אמרה בחיוך,אבל נראה על פניה שהיא מסתירה ממני משהו,לא יודעת מה.
"אז לאן בעצם איאן הלך?" שאלתי "זה דיי אישי,אני לא בטוחה שהוא יהיה מרוצה שאני אספר לך את זה" אמרה "איאן מספר לי הכל!,וכך אני גם לו. למה שהוא ירצה להסתיר ממני דבר כזה?" שאלתי "לא יודעת…אני אתן לך רמז קטן" אמרה "בסדר.." עניתי לה וחיכיתי לרמז שלה. "זה קשור למשפחה שלנו" אמרה,חשבתי קצת על כל הדברים שאני יודעת על איאן שום דבר לא עלה לי לראש "לא יודעת.." עניתי "ובצדק,זה לא היה רמז בכלל!" אמרה וחיוך קטן עלה על פניה "אפשר עכשיו רמז אמתי?" שאלתי "כן בטח!" אמרה "אנחנו במשפחה חמש אחים,אחד כבר לא בחיים" אמרה "זה קשור לאח שלכם שהתאבד?" שאלתי,אבל דבר אחד לא הבנתי..איאן אמר שיש לו רק אחות ואת האח שהתאבד מאיפה הגיעו שניים אחרים?? "כן!,אני מופתעת שאת יודעת את זה" אמרה "איאן סיפר ליפני שבוע בערך" אמרתי "אבל רגע..איאן אמר לי שהייתם שלוש אחים,איך פתאום הגיעו עוד שניים" שאלתי "אני לא יודעת…כנראה הוא רצה להסתיר ממך את זה" אמרה "שיהיה..אבל זה עדיין מוזר!" אמרתי "כן..מאוד!" ענתה "אז לאן הוא הלך?" שאלתי שוב "זה יהיה קצת עצוב לספר לך את זה!,את בטוחה שאת רוצה לשמוע?" שאלה "כן.." אמרתי ולא הוספתי דבר,ממש רציתי לשמוע לאן איאן הלך..
"אני אתחיל בזה ש… כמו שאת יודעת אח שלי התאבד זה היה מאוד עצוב,אני הייתי מחוץ לבית שזה קרה,ההורים שלי הלכו לבקר חברים שלהם ולקחו את איאן איתם ואת שאר האחים רק אני נשארתי כי לא רציתי לבוא..הייתי בת 15 אז,שנכנסתי לחדר שלו וראיתי אותו תלוי זה היה ההתקף לב של החיים שלי…הייתי היסטרית. הורדתי אותו מהחבל ושמתי את על המיטה,ניסיתי להחיות אותו להנשים אותו כל דבר! אבל זה לא עזר, הוא מת.. למזלי ההורים חזרו מהר מהחברים שלהם ואני לא ידעתי איך לספר להם שהבן השני שלהם מת… אז פשוט שתקתי ולקחתי אותם לחדר,אבל רק את איאן תפסתי וחיבקתי אותו חזק,הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו אז זז ממני ועלה עם ההורים שלי לחדר.. כשאמא שלי ראתה את אח שלי שוכב על המיטה וכבר לא בחיים היא התחילה לבכות אבל לא סתם בכי… בכי שמלווה בצרחות דבר מצמרר ביותר…" סיפרה אבל הפסיקה,ויטאני הרכינה את ראשה ונראה כאילו היא מנגבת דמעות מפניה.. "את בסדר?" שאלתי "כן..אני רק.. מנסה להיזכר מה קרה" אמרה נדמה לי שזה היה שקר כי לפי מה שהיא סיפרה עד עכשיו נדמה שהיא זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול… "איך קראו לאח?" שאלתי "קראו לו לוקה" אמרה בשקט "בסדר.. יש מצב שאת ממשיכה לספר לי?" שאלתי "כן..רק שנייה!" אמרה והרימה את ראשה מעלה והסתכלה עליי "אז אבא שלי הוציא אותנו מהחדר וסגר את הדלת הוא ואמא שלי נשארו לבד…. הרגשתי רע בנוגע לזה,איאן שאל אותי מה קרה ללוקה ולא יכולתי לענות,איאן היה האח שהכי אהבתי מכל האחים שיש לי ולספר לו דבר כזה היה שובר אותי ואותו ביחד.." המשיכה לספר,רציתי שתמשיך אבל זה מתגבר ונהיה עצוב עוד יותר.. אני לא רוצה להעציב אותה "בקולומביה אז.. היה מסחור במקומות קבורה,אז ההורים שלי לא ידעו איפה לשים אותו. שנתיים הוא היה קבור בארון גדול ומלחיץ שאבא שלי שם אותו במחסן,זה היה מטריד הדבר הזה… לאחר השנתיים האלה קיבלנו מכתב מקרובים שגרים כאן בארצות הברית.. שיש לנו רשות לקבור את לוקה בארצות הברית,בעיר שלהם, ההורים שלי לא היססו וישר כתבו להם מכתב חזרה שהם מסכימים,שבוע אחרי זה באה אוניה גדולה ולקחה את ארונו של לוקה לארצות הברית…" סיפרה "ואו!" אמרתי "כן זה באמת ואו!" אמרה "ההורים שלך לא רצו לבוא עם לוקה לכאן לפחות לעשות לו הלוויה כמו שצריך ואז לחזור לקולומביה?" שאלתי "הם לא חשבו על זה אפילו" אמרה "אהה…מוזר! תמשיכי!" אמרתי לה,השתוקקתי לסיפור הזה רק רציתי שתמשיך לספר ולא תפסיק!.
"חודש לאחר מכן התחילו הדיבורים והרמיזות לכך שאיאן אשם שלוקה מת,האשמה הגרועה ביותר היה של סבא שלי שאני הוא ואיאן טיילנו ביחד ואז הוא התחיל לדבר על לוקה.. ואמר.. 'במקומך איאן,לוקה היה צריך לטייל איתנו,אתה היית אמור להיות קבור עכשיו!' אמר,על זה התעצבנתי והתחלתי לקלל את סבא שלי,לקחתי את איאן ממנו ופשוט חזרנו הביתה בריצה" סיפרה "וואו! זה היה רע" אמרתי "נכון.."אמרה בחיוך "ואיך איאן קיבל את זה?" שאלתי "הוא לא הבין אבל נפגע ממש!" אמרה "יומיים אחרי זה אמרתי לאיאן שהוא צריך לברוח,הוא בהתחלה חשב שאני משוגעת אבל הבין אותי,שכנעתי אותו בכך שאני אבוא איתו אבל לא עכשיו והוא הסכים.. ופשוט ברח מהבית והגיע איכשהו" סיפרה ואת החלק הזה סיפרה בחיול כאילו היא שמחה שזה קרה. "ואז?? מה קרה תספרי!" אמרתי "אני לא יודעת מה קרה,שלוש שנים אחרי זה באתי לארצות הברית ולאחר חיפושים רבים מצאתי את איאן,שנה לאחד מכן שאיאן נזכר בטעות שזה יום מותו של לוקה הוא רצה ללכת לבקר אותו בקבר. התנגדתי לרעיון אבל לא יכולתי לסרב לו… כשהגענו ראיתי שאיאן מתחיל להרגיש לא טוב,אבל לא במובן של חולה.. אלא שהמצב רוח שלו ירד.. הוא הלך לקבר של לוקה ואני עמדתי והסתכלתי מרחוק ואז ראיתי אותו מתחיל לבכות.. הדבר הזה שבר אותי ורצתי מהר אליו וחיבקתי אותו,הוא המשיך לבכות כמו מטורף,ואני גם התחלתי לבכות איתו" אמרה והפעם החיוך שעל פניה נמחק,גם לי האמת המצב רוח ירד והרגשתי רע.. "אז כל שנה איאן הולך לקבר של לוקה?" שאלתי "כן.." ענתה על שאלתי "ומה הוא עושה שם?" שאלתי "הוא מוציא את הכל..הוא בוכה,הוא צועק עושה כל דבר… הוא אמר לי פעם אחת שזה מנקה אותו,עושה לו הרגשה טובה.." ענתה "אבל לא שנא אותו?" שאלתי "הוא שנא והוא עדיין שונא,אבל לוקה ואיאן עדיין אחים ואם המצב היה הפוך אני בטוחה שגם לוקה היה הולך כל שנה לקבר של איאן ובוכה עליו,תאמיני לי!" אמרה. הייתי צריכה לעקל את כל הדברים שסיפרה,עכשיו אני מבינה למה איאן הבין אותי כל הזמן הזה,גם הוא התמודד עם מוות של בן משפחה,ואותו האשימו בהתאבדות אבל אני רצחתי??.. בעצם..אני עדיין לא מבינה איך הוא מבין אותי..זה ממש מוזר!!
פתאום נכנסו שני אנשים לחדר והקימו אותי ממקומי "מה קרה?" שאלה ויטאני "החברה שלך עשתה מעשה רע מאוד.. את הולכת להסגר!" אמר אחד השומרים לי ולויטאני,אני יודעת למה הוא מתכון…גילו שרצחתי את דניאל. לא התנגדתי שלקחו אותי "עלמה מה עשית?" שאלה אותי ויטאני "רצחתי מישהו.." אמרתי בשקט "מה?!!,מתי?" שאלה "ליפני כמה שעות.." אמרתי "את לא רצינית.." אמרה "זהו שאני כן.." אמרתי בצער ושני האנשים התחילו ללכת "ביי ויטאני!" אמרתי לה היא רק הסתכלה עליי,הרגשתי עם זה רע,עד שהכרתי מישהי שתהיה לי לחברה..הרסתי את זה…
אני צקווה שהיא לא תספר את זה לאיאן,אחרת..הוא ישנא אותי לתמיד…………………………………