"בשם הפרטיות" -פרק אחד

גם ככה הוא יהיה שם.
איפה שאני יהיה- גם הוא יהיה.
"אין לו חיים משל עצמו!" לחשתי, בכדי שלא יגיע אל אוזניו.
אם הוא שמע או שלא אני לא יודעת, רק שהוא בטוח מרגיש בשינויים.
בטח הוא שם לב שאני לא מתייחסת אליו יפה. מנסה לברוח ממגע ומעיניו.
אפילו עם אחרים התחלתי להתנהג בריחוק, אולי תמיד הייתי ככה.
אך אני זוכרת את הימים הטובים ההם, בילדות.
בעצם אולי אני לא זוכרת.
אבל כן יש לי זיכרונות, כמו הפעם ההיא שיצאנו לגן חיות. או פעם אחרת דווקא בבית. היינו יחד והתכוננו לשבת.
"הכל בסדר?" הוא ניגש אליי. אני רק רוצה שילך, רחוק ככל שאפשר.
"רוצה מים? או משהו לשתות?" שאל.
עם הראש סימנתי שאני לא רוצה.
"מה עם עוגיות?" הוא הוסיף תוך כדי שהוא נעמד לצידי. קרוב מדי.
"אני יודע מה את הכי רוצה!" הוא אמר, על פרצופו מרוח חיוך לא תמים.
הוא הלך ועם זה נשמתי לרווחה קולטת שזה לא ישאר ככה להרבה זמן.
צדקתי, הוא חזר. בידו גלידה.
אחרי שהיססתי קצת נטלתי את הגלידה מידו והכנסתי כפית קטנה לפה.
"ידעתי. תמיד אני יודע מה את הכי רוצה!" הוא אומר. "נכון!" הוא מוסיף לומר, כנראה זו ההערה שהיה שמח לשמוע ממני. אך בעצם התשובה האמיתית היא: לא! מאה אחוז לא! אתה אף פעם לא יודע מה אני באמת רוצה!
"נו אז הצלחתי?" הוא שואל, אינני בטוחה אף פעם למה הכוונה שלו. אך לפני מספר דקות לפני שהגענו לכאן הוא שאל את אותה השאלה בדיוק.
אני לא עונה, משתדלת לא להגיב. אוכלת את הגלידה שטעמה אינו טוב אך עדיף מאשר לדבר. עדיף מאשר להגיב את רצוני.
אילו הייתי פחות פחדנית הייתי כמו אחים שלי.
החיים שלהם קלים יותר -בלעדיו.
אני נשארתי בבית אך שאר האחים שלי אינם חיים איתנו.
אחרי התאונה הזאת…
אחרי הגירושים האלו…
אחרי- לא נגמר עדיין!
לקח להם קצת זמן להתאושש פיזית מהתאונה, אך נפשית לוקח יותר זמן.
את הזמן הזה לא היה כי אז קרה הגירושים. עוד נזק נפשי.
בקיצור, כל האחים שלי הרגישו את הצד הנפשי חזק מדי- עזבו.
ברחו מהכל, משאירים אותי פה מבלי לשתף אותי בתוכניות שלהם.
איזה נזק נפשי העזיבה שלהם השאירה מאחור. אילו ידעו היו נשארים?
"על מה את חושבת, מתוקה שלי?" הוא נוגע בכתפי. אני נרתעת מהמחשבות.
"אני הולכת לזרוק את זה לפח." אני אומרת והולכת מהר לפח הרחק באופק. תחושה משדרת לי שהוא צועד בעקבותיי. העפתי מבט מעבר לכתף שלי, הוא צועד אחריי בצעדים איטיים.
"אתה לא צריך לבוא איתי לכל מקום!" רציתי לומר, שתקתי.
נמאס עליי המקום הזה, נמאס לי להסתיר.
אני נהיה עצבנית ככל שמצטברים ההערות שאיני אומרת. מנסה לשמור בבטן.
בערב בבית אני מתלבטת אם לבכות או לצפות בסרט בחדר.
מוצאת את עצמי באחת לפנות ערב שוכחת מכל הבעיות שלי מול מסך קטן.
"רוצה משהו לאכול?" הוא נכנס מבלי לדפוק.
"לא!" קראתי. עוצרת את הסרט ומחליפה מסך למשהו אחר, בכדי שלא ידע במה אני בעצם צופה. סתם שטויות- זה מה שאני באמת רואה.
"את יודעת מה השעה?" הוא שוב נכנס לחדר ונעמד בפתח.
"כן, אני מודעת." אני קוראת בעצבים.
"רק בודק." הוא אומר בטון מותקף, כאילו שאסור לי לכעוס עליו.
"כבר אחרי אחת בלילה." הוא אומר לאחר רגע של עמידה בפתח חדרי. "אל תהרסי את העיניים שלך!" הוא מוסיף ולא זז.
"אני יודעת מה אני עושה!" אני צועקת, מרמזת שילך. הוא לא.
"אני יודעת מה אני עושה!" אני קוראת בטון גבוה יותר, מנסה לכעוס יותר מבלי לאבד את זה. הוא יוצא החוצה עם ה"סליחה" שלו.
אני נאנחת וחוזרת לצפות.
"אני רק דואג לך." אני שומעת את קולו מבעד לדלת.
אני מקבלת עוד חמש דקות של שקט.
"את צריכה להגיד תודה שאני כזה טוב שאני לא מכריח אותך." הוא אומר.
"אני מאמין שאת יודעת מה שאת עושה כי את הכי טובה שבעולם!" הוא מוסיף לומר באותה הנשימה.
אני מרימה את העיניים שלי מהמסך וקולטת שהוא הולך הלוך ושוב בחדר שלי, תוך כדי שהוא מדבר ונוגע בחפצים שלי.
"צא כבר!" אני אומרת. "לך לישון, תעשה משהו! זה הדברים שלי!" את מילים אלו לא הצלחתי לבלוע. עד כאן סבלתי.
"אני רק דואג לך!" שוב המילים שהופכות כל מעשה למותר.
"אני לא ילדה קטנה!" אני צועקת.
"לפעמים מותר לי לדאוג לך!" אני שומעת צעקה חזרה ממחוץ לחדר שלי. אני קמה בכדי לסגור את דלת החדר שלי. טקס השינה היומי התחיל.
הוא אומר שיכנס למקלחת לפניי, בסוף אני נכנסת ראשונה.
הוא מחכה עד שאני אכבה את האור, בא לשיר לי שיר ערס.
אני תורקת את הדלת בפנים שלו, הוא שר מחוץ לחדר שלי.
אני יושבת במיטה עם הפלאפון שלי והאור מכובה. מחוץ לחדר שלי נשמעים מילים קודם של שיר ערס, לאחר מכן וידוי ארוך של כל מעשיו ה"טובים".
"אני תמיד פה בשבילך כי את הכי טובה!" משפט שנאמר הרבה בוידויים האלה.
"מה נעשה עם אחים שלך?" גם נאמר. "את הכי טובה!" זה כאילו בכדי לשים אותי מעל אחים שלי, להראות שהתנהגותם אינה ראויה. כמה שהייתי שמחה לעזוב.
אני שוב פותחת חלון אנונימי בגוגל, מחפשת שם סודות.
את המחשבות של הלילות איני מגלה. כן, אני פחדנית.
בבוקר אני ישנה עד מאוחר. ככה ימי חופש חולפים מהר יותר.
בקרוב אתחיל לימודים, ואז אהיה חצי חופשיה. כלומר רק בימים של פנימיה.
פעם באמצע שבוע חוזרים הביתה, וגם בכל סוף שבוע. האמת שאני חושבת שאני היחידה שאף פעם לא מתלוננת כשמבקשים ממנו להישאר שבוע שלם.
בעצם מה זה משנה, כי בסוף יש הרבה חופשים גם במהלך השנה.
בנוסף יש מכשיר בשם פלאפון, הוא גורם לך להיות גם במציאות וגם במקום נוסף בו זמנית. הוא נותן מקום בשבילו עשרים וארבע שבע לדעת מה איתי.
"אכלת?" אני מקבלת הודעה כזו לפעמים, אך בדרך כלל יהיה כתוב משהו יותר בנוסח כזה: "את דואגת לעצמך?"
כאילו שאני בת שלוש שצריכה שיאכילו אותה.
התעוררתי לקולות רעשים בסלון -הוא עדיין בבית.