בשדות שלהן – פרק 7

#תודה רבה למי שאמרה לי להמשיך עם הסיפור הזה , רציתי לראות אם שווה להמשיך לכתוב את הסיפור , כי הרגשתי שהוא לא מדבר אליכן . אבל הגבתן ואמרתן את דעתכן,וזה לא ברור מאליו .
אוהבת ❤️
–
טהר עמדה בשדות הפתוחים כשהרוח מלטפת את פניה ומייבשת את הדמעות שעל פניה , כאילו מרגיעה אותה ומעודדת אותה.
״טהר״ היא שמעה את קולה של מיכאל והרגישה את כף ידה על כתפיה.
״עד מתי את תשתקי ואני אדבר?״שאלה טהר בלי להסתובב אליה אפילו .
מיכאל נאנחה בשתיקה , היא לא אוהבת מלחמות , היא כמובן לא תעזוב את טהר ואביה לעולם , אבל היא לא אוהבת להיאבק באנשים , וטהר יודעת לדבר , אם היא תנסה לדבר יצאו מפיה רק גמגומים.
״את שוב שותקת ״ צרחה טהר מסתובבת אליה ״למה את כזו? למה את לא אחותי ?״
היא נשברה בקולה ושוב דמעות זלגו על לחיה,היא הרגישה שזה הצ׳אנס שלה לומר את כל מה שהרגישה במשך שנתיים.
״ולמה את כל כך שונאת אותי?אני אחותך״לחשה בקושי מיכאל כשגם היא מרגישה את העיניים שורפות מתחננות למוחה בבקשה לזלוג.
טהר הרימה את גבותיה בפליאה , אחותה סוף סוף דיברה , צרב לה שהיא חושבת שהיא שונאת אותה .
כלומר , היא הרגישה לפעמים שהיא שונאת אותה מרוב געגועים למה שהיתה פעם .
״אני … אני לא שונאת אותך , אני שונאת את מי שאת עכשיו מיכאל . כל הראסטות האלו , והקריאת ספרים לבד , את כאילו במין בועה משלך״ אמרה טהר את שעל ליבה.
״זו מי שאני טהר , אוהבת לקרוא ספרים , אוהבת את הראסטות שעל ראשי , אוהבת שקט ״ אמרה מיכאל ״תקבלי אותי ״
״כולם מתגעגעים אליך,כל החברים״ אמרה טהר.
״אני כל יום מול העיניים שלהם…זה לא נראה ככה״ משכה בכתפיה מיכאל.
״את זו שהתרחקת״ הפצירה בה טהר.
״אני?״קולה של מיכאל עלה ״ברגע שהתרחקנו הם בחרו צד , את הצד שלך״
טהר שתקה לכמה רגעים , היא לא האמינה שזה מה שאחותה התאומה חשבה , פתאום הדברים התבהרו לה , הכל היה אי הבנה .
״את צודקת , אני צריכה לקבל אותך כמו שאת , אני מבטיחה לך שאף אחד לא בחר צד … כולם חשבו שאת רצית להתרחק ״ אמרה טהר מביטה בעיניה של מיכאל .
מיכאל חייכה , זה הספיק לה כדי לדעת שאחותה אוהבת אותה .
היא חיבקה את טהר חיבוק חם וחזק .
״אנחנו הולכות לגרש אותה מפה״ הפצירה טהר ומיכאל הנהנה בראשה.
הן צעדו יחד בשתיקה אוחזות ידיים לביתן , הן פתחו את הדלת וראו את הקטנים מסתובבים סביב אימן בפליאה , כאילו שחייזר הגיע הביתה.
״אנחנו רוצות לדבר איתך לבד״אמרה טהר מביטה הישר בעיניה של אימן .
״אנחנו מצטערות , השארת מספיק נזק פה , פגעת בקטנים , פגעת בנו , שלא נדבר על אבא, הותרת צלקות … ״ מלמלה טהר לא מאמינה שככה היא מדברת לאמא שלה , שפעם בישלה להן קציצות ברוטב כל יום שישי וחבריהן היו מגיעים לאכול איתן.
״בנות… בבקשה״ היא הביטה בהן מתחננת ״תנסו להתגבר על יצר הטינה״ .
״אין פה שום יצר טינה״ חייכה אליה מיכאל בשלווה ״אנחנו צריכות לתקן את מה שהותרת פה , החזרה שלך רק תהרוס יותר״.
אימן הביטה בה בהלם , היא ידעה שטהר פלפלית שיודעת לדבר , אבל מיכאל היתה שוחרת השלום , שתמיד היתה שקטה ומופנמת.
״אני אחזור , אני אחזור , אני לא אוותר עליכן״היא החלה לגמגם בבכי .
הן התאפקו לא להתפרץ בבכי , אז הן קמו במהרה מהכיסאות שישבו על מרפסת הדיקט ,המשקיפה לנוף השדות,ונכנסו לביתן סוגרות את הדלת ומתחילות לבכות זו על כתפה של זו.
בצלאל התקרב אליהן , הוא נשבר גם הוא למראה התאומות שהתייפחו בבכי אחת על השניה , הוא הבין שהמשמעות היא שסילקו את אימן.
״בנות שלי אני אוהב אתכן״ הוא אמר בקול גברי שנשבר ועטף אותן בזרועות חסונות.

שבוע עבר מאז התקרית עם אימן , מיכאל הרגישה טוב סוף סוף כאילו נפלה אבן מליבה , היא עדיין לא חזרה להיות מרכז החבר׳ה שלהן , מדי פעם ישבה בשתיקה איתם , לרוב סיננה שלום כשנתקלה באחד מהם , אך עדיין היה קשה לה לאזור אומץ ולהתחיל לסמוך מחדש על אנשים.
היא התיישבה על אחת ממדשאות בית הספר עם אוזניות , היא התחילה לסכם את החומר בהיסטוריה לקראת המבחן שיערך עוד יומיים.
אריאל נעמד מרחוק מביט בה , המחשבות החלו לרוץ במוחו , לאזור אומץ ולגשת אליה? היא תמיד נתפסה בעיניו כטובה מדי בשבילו , היא תמיד ידעה מה להגיד , תמיד היה לה את המקום לברוח , תמיד ידעה להתחמק.
הוא ? בקושי הצליח לפלוט שתי מילים לידה ולא להרגיש טמבל .
הוא החל לצעוד אליה מרחוק עד שלפתע נעצר כשראה דמות גברית מתיישבת לידה.
מיכאל נעצרה מהכתיבה המהירה כשראתה למולה דמות גברית , היא לא הבינה למה הוא מתיישב לידה.
זה היה הבחור הכי חתיך של שכבת יב׳ בשנה שעברה , היא זכרה את זה מהדיבורים של הבנות בכיתה שלה , כולן היו בערך דלוקות עליו .
״אתה צריך משהו?״ היא שאלה מוציאה אוזניה אחת .
״לא״ הוא הביט בה בחצי חיוך , היא הנהנה בוחנת את תווי פניו , השפתיים שלו היו משורטטות להפליא , אפו היה כמעט מושלם באופן מלחיץ , ועיניו היו ירוקות בצבע כהה שכמעט נראה כמו חום זית , היא הרגישה מעט לחוצה מהנוכחות שלו אך מיד התנערה והשיבה את האוזניה .
״את לא מתכוונת לשאול אותי איך קוראים לי?״ הוא שאל מוציא את האוזניה שלה .
״אתה לא צריך משהו , אז למה לי״ היא שאלה , הוא נראה לה מתנשא.
הוא צחקק ונשך את שפתיו כאילו היא פתיון .
״קוראים לי אלון״ הוא אמר ״ולך מיכאל״
היא הרימה את גבותיה בפליאה
״איך אתה יודע״ היא שאלה
״שאלתי את אחת הבנות שמה״ הצביעה על חבורת בנות שהביטו בהם מצחקקות ומסמיקות , מלחששות בינהן.
״אז אתה צריך משהו״ היא אמרה .
״צריך את המספר פלאפון שלך״ הוא אמר בקשיחות , היא הרגישה איך ליבה מתרגש טיפה אבל גם הרגישה איך היא שונאת את ההתנשאות שלו.
״אין לי פלאפון״ היא אמרה
״אז איך את שומעת שירים?״הוא שאל בחיוך.
היא הוציאה מכיסה את האמפי שלה .
הוא צחק עוד יותר , וקם ממקומו .
״אני עוד אמצא דרך להשיג אותך מיכאל״ לחש באוזנה בפנים רציניות והתרחק.
מיכאל השתדלה לא להסתובב לעקוב אחריו בעיניה , היא הביטה בבנות שהביטו בה במבט של טרף לרכילויות והסתובבה חזרה למחברת שלה , משתדלת לא להסמיק.
אריאל הרגיש איך ידו נעשת לאגרוף , הוא נשם עמוק לתוך ריאותיו , והסתובב לכיתתו בתחושת נחיתות .