בשדה קוצים -פרק 1-

קאלה
״אז ראית את התלמיד החדש?״ שאלה אותי אוליביה בהתרגשות. היא דילגה לכיוון הלוקר שלה והגישה במהירות את קוד הכספת שפותחת את הלוקר. ״איזה תלמיד חדש?״ שאלתי אותה. ״נו התלמיד החדש, זה שהמורה סטייסי דיברה עליו״ אמרה בזמן שלקחה את הספרים הכבדים ונעלה את התא שלה. הבטתי לתקרה מנסה להיזכר, מה עשיתי בשיעור של גברת סטייסי? ״שוב שמעת שירים באייפון? קאלה את אף פעם לא מקשיבה למה שאומרים לך בשיעורים! את צריכה יותר להקשיב, ואם לא הייתי היום? מי היה מסביר לך?״ היא שאלה אך לא ציפתה שאענה, גילגלתי עיניים. הצלצול לתחילת השיעור נשמע וכולם פנו לכיתותיהם. אני ואוליב (אוליביה) חזרנו לכיתה. בדקתי את המערכת:

8:15 היסטוריה
9:15 היסטוריה
10:15 ספורט
11:15 מדעים
12:15 מדעים
13:15 מתמטיקה
14:15 מחנכת

יום ארוך! בדיוק מה שחסר לי.. המורה להיסטוריה נכנס לכיתה ולידו עומד נער גבוה בעל שיער שחור, ועיניים כחולות. במקום חולצה עם סמל בית הספר לבש גופייה שמבליטה לו את השרירים ביידים ואת הקוביות בבטן. רק עכשיו קלטתי שאני בוהה בו. אין ספק, הוא חתיך. הוא הסתכל עליי ואני מיהרתי להביט לכיוון אחר. הסתכלתי לצדדים, כל הבנות בכיתה בהו בו! אפילו כריסטין, שהיא מאוד בררנית בבנים. קשה לה למצוא מישהי שמתאים לציפיות שלה אבל עכשיו היה נראה שמצאה אחד כזה, והוא עוד עומד ממש לפניה. המורה כיחכך בגרונו והבהיות פסקו. ״אדון קרטר למה שלא תשב ליד אלין? אני בטוח שהיא תסכים להראות לך את הסביבה ככה שתוכל להשתלב מהר מאוד בבית ספרנו״ אמר בחיוך המורה ונראה מרוצה מעצמו. לא עברה שנייה לפני ששמעו את אלין קוראת ״אני פה!! בוא לכאן!! יש מקום לידי בוא!!״ כשהיא מנופפת בידיה בהתלהבות. מבחוץ נתתי מראה שליו ושקט אך מבפנים התפוצצתי מעצבים. מה נראה למורה הזה?! דווקא את אלין הוא בוחר? ילדה שיטחית שכל מה שמעניין אותה זה המראה שלה ואיך לכבוש את לב הבנים עם הקול הציפציף שלה והמבט שדורש כאפה.
״מה יש לך?״ שאלה אותי לפתע אוליב כשבחנה את פני בדאגה. ״הכול טוב״ אמרה בחיוך מאולץ ״הכול ממש מצויין״ אני נשבעת שאלין הזאת תצטער על זה!
***********
אדם
״יש לי את כל מה שאני צריך, אני עולה״ אמרתי אכשהו הייתה לי הרגשה רעה אבל השתדלתי להדחיק אותה ממני. ״זה יקח רק כמה שניות, אני ואבא נקרא לך כשהכול יסתיים״ היא אמרה בחיוך. הנהנתי ועליתי למעלה, סוגר את הדלת אחרי עד למרווח דק. לאחר כמה שניות שמעתי צרחות, נשמע שמתנהל שם ויכוח. פתחתי טיפה את הדלת, שמעתי את קולה של אימי ועוד קול שלא ממש זיהיתי אך נשמע כיאילו כבר שמעתי אותו בעבר.
״אני מצטערת אבל אנחנו לא יכולים לתת לך לעשות את זה! הוא עדיין לא מוכן״ הם מדברים עליי… לפתע השתרר שקט בבית. הרגשתי צורך לצאת החוצה לבדוק מה קרה אבל משהו עצר בעדי. לפתע שמעתי קולות עולים.
״אני יכול לצאת?״ קראתי אך אף אחד לא ענה. הסתובבתי לאחור ולמולי נגלה אדם. הוא היה גבוה יותר ממני בזה אין כל ספק, עיניו החומות בהירות נצצו ושיערו השחור הפרוע נתנו לו מראה קצת מרושע, בגדיו היו מלוכלכים מחול ואבק. ״אז״ הוא פתח ואמר ״נראה שאנחנו נפגשים שוב לא?״ שאל אותי תוך שהוא בוחן את תווי פני. שוב? מתי עוד ניפגשנו? ״אתה נראה כמעט כמו שנראת בפעם האחרונה שהתראנו- טוב, אולי קצת גבהת מאז אבל חוץ מזה כמעט אותו דבר״ הוא המשיך לדבר ואני המשכתי לנסות להיזכר מאיפה אני זוכר אותו אך לא הצלחתי להיזכר. כאילו משהו מנע ממני להיזכר אבל מה? צחוקו המרושע של האיש קטע את מחשבותי ״מצטער פשוט כמעט שכחתי כמה פתטים אתם יכולים להיות״ לאחר שצחוקו דעך המשיך ״טוב אז בוא נחתוך לעיקר״ לפתע הוא נשך את ידו ודם יצא ממנה, הוא חייך ברשעות ובלי יותר מידי דיבורים הכניס את הפצע המדמם שבידו לפי. נאבקתי וניסיתי בכל כוחי לשחרר את ידו מלאת הדם שהיתה צמודה לפי אך ללא הצלחה. אחרי כמה רגעים ארוכים הוריד את ידו. הטעם המתכתי של דם גרם לי לסחרחורת אך הצלחתי למצב את עצמי ולהתאזן. הוא התקרב אליי והביט אל תוך עיני, זה הרגיש כאילו הוא יכול ממש לצלול אל תוכי לראות כל חלק וחלק במוחי ובמחשבותי. עיניו היו כלכך זוהרות ומסנוורות. ״אתה תעשה בדיוק מה שאני יגיד לך עכשיו״ הנהנתי ״אתה לא תזכור את הפגישה הזאת, כל מה שאתה יודע זה שמאז ומתמיד אתה ערפד, ההורים שלך מתו באשמתך, השתכרת באיזה מסיבה וחזרת מאוחר הבייתה ראית שהוריך ישנים ואיבדת שליטה, הרגת את שניהם. מאז אתה חיי לבד, ניזהר שלא תהיה אותה טעות כמו אז.. ועוד דבר- אתה לא תזכור את השיחה שזאת שלנו״ ואז נשמע קליק וחושך השתרר, ניסיתי לזוז אך לא הצלחתי- נישארתי לכוד בחשכה.