בשבילי את כל העולם ♥ -פרק 6-

-פרק 6-

-נקודת מבט עופרי-

השעה כבר 13:23.
ב- 13:30 אני יוצאת להפסקת צהריים.
נועם נשאר איתי בחנות כל הבוקר.
אני אומרת לכם,הוא לא נורמלי.
"תגיד לא נמאס לך לשבת פה?" שאלתי את נועם
"לא" הוא ענה בפשטות
נאנחתי.
"לך לבית שלך,בחופש אמורים לעשות כיף,לא לשבת בחנות בגדים" ניסיתי לשכנע אותו.
הוא צחק.
"משעמם לי,זה הקטע" הוא הסביר
"אוקיי .אני עוד שבע דקות יוצאת להפסקת צהריים,אז אני מקווה שתתפוס שכל ותבין שמשעמם לך שאתה יושב פה" אמרתי
"טוב,את חוזרת לבית?" הוא שאל
"כן" עניתי בקצרה.
"אז אני מחזיר אותך" הוא אמר

איזה חמוד!

"לא צריך" אמרתי
"את יודעת שאת תבואי איתי בסוף,לא חבל על המאמץ?" הוא שאל
"טוב,בסדר" נכנעתי
הוא חייך חיוך ניצחון.
הוא הסתכל בשעונו.
"אחד וחצי,את באה?" שאל
"כן" עניתי ושנינו יצאנו מהקניון.
"תגידי,איך את יכולה לעבוד בגיל כזה במקום להיות בחופש?" שאל נועם כשנכנסנו לרכב.
"אני לא רוצה לפתוח את זה עכשיו" עניתי וחגרתי את עצמי.
"טוב…" הוא אמר והתחיל לנהוג.
הוא הפעיל את השיר 'ימים יגידו' של אייל גולן

"אפשר שאני אשים שירים?" שאלתי
"כן,בטח" הוא ענה והפסיק את השיר.
מזל,הוא לא נעלב.
גם לא התכוונתי להעליב אותו…
שמתי באיפון את השיר 'כמו שאת'

הוא הסתכל עליי וחייך חיוך קטן
"יש לך טעם טוב"
"תודה, חייכתי אליו גם.
הוא החזיר את מבטו לכביש.
לאחר כמה דקות השיר נגמר,הפעלתי אותו שוב.
נועם הסתכל עליי ושוב חייך חיוך קטן.
"מה קרה נתפס לך החיוך הזה על הפנים?" צחקתי במבוכה.
"את לא רוצה שאני אחייך?" הוא שאל 'נפגע'
"תחייך כמה שבא לך" גלגלתי עיניים
השיר נגמר שוב והפעלתי אותו,שוב.
"הכל טוב? זאת הפעם השלישית שאת מפעילה אותו" אמר נועם
"תחייך ,תחייך" אמרתי
הוא צחק.
"זה השיר שאני הכי אוהבת,אני גם מתחברת אליו" הסברתי
"חוץ מזה,יש לי תקופות שאני חורשת על שיר אחד מליון פעם" הוספתי
"מתחברת לשיר? איך?" הוא שאל
"אני רוצה שיהיה לי מישהו שאני אוכל להתפרק עליו כשקשה לי,שיזרוק לי חיוך ואז כל מה שהפוך יסתדר" הסברתי
"יפה" הוא אמר
"למה בכית בים?" הוא שאל שאלה לא קשורה.

מאיפה הוא הביא את זה עכשיו?

"התגעגעתי לאבא שלי" עניתי
זאת הייתה תשובה חלקית.
הוא הנהן בראשו בהבנה.
"מצטער שאני מעלה את זה כל פעם" הוא התנצל
"זה בסדר" הרגעתי אותו
"כמה זמן את בפנימייה?" הוא שינה נושא
"שנה" עניתי בקצרה
הוא הסתכל עליי בעיניים עצובות
"למה את שם?" הוא שאל
"גם על זה אני לא רוצה לדבר…" השפלתי את מבטי
"אני מצטערת,פשוט כל השאלות קשורות במשהו אחד שאני לא רוצה לדבר עליו,לפחות לא עכשיו" התנצלתי.
"את לא צריכה להצטער,אני צריך להצטער" הוא אמר.
שתקתי.

מה אני כבר אגיד?

הוא שתק גם.
התחלתי להתעסק באיפון.
ממבוכה קצת,אולי…
"הגענו" הוא אמר לאחר כמה דקות.
"וואי. ממש תודה" אמרתי ויצאתי מהרכב.
"אין בעד מה" הוא אמר,נפרד ממני והלך לביתו.
נכנסתי לבית שלי.
כמו תמיד.
שקט וריק.
את האמת,אם הייתי קצת יותר גדולה ואם היו מרשים לי,הייתי מגדלת את עידן בעצמי.
אבל עוד אין לי את הגיל המתאים והכלים של-להיות אימא.
בעוד כמה שנים אני חושבת שאני אבקש לגדל את עידן.
יש משהו קשה גם בבדידות.
להיות לבד בבית,ללכת לישון לבד.
שלא תבינו לא נכון,להיות לבד עם עצמי,זה כיף,אבל כשאני לבד כל הזמן,זה כבר נמאס,צריך מישהו שיהיה איתי.
הלכתי למטבח.
הנחתי את האיפון והמפתחות על ה-אי ופתחתי את המקרר.
אני קצת רעבה…
גם בבוקר לא אכלתי.
החלטתי להכין טוסט.
משהו קליל…
לקחתי פרוסות לחם ושמתי גבינות וכל הדברים האלה והכנסתי לטוסטר.
לאחר כמה דקות לקחתי את הטוסט והתחלתי לאכול.
לאחר שסיימתי לאכול התיישבתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה.
שידרו את התוכנית 'האח הגדול'.
תמיד לא חיבבתי את התוכנית הזאת…
כאילו,מה הקטע לראות אנשים שסגורים בתוך בית?
למרות הדעה שלי,אני עדיין רואה את זה.
דפיקה על הדלת קטעה את מחשבותיי.
קמתי ופתחתי את הדלת.
זה היה נועם.
"היי" אמרתי
"היי,מתי את חוזרת לעבודה שלך?" הוא שאל
הרמתי את גבותיי
"אתה כל-כך רוצה שיהיה לי קשה?" שאלתי
"לא" הוא מיהר לומר "פשוט רציתי ללכת לים ולא ממש כיף ללכת לבד, אז רציתי לדעת".
"אני הולכת בשבע וחצי לעבודה" עניתי
אז רוצה ללכת לים?" הוא שאל
"אממ…טוב" הסכמתי "בוא תיכנס שלא תתייבש לי בחוץ" צחקתי
הוא צחק גם.
הוא נכנס לבית.
"אני עולה לקחת בגד ים,שב בינתיים" אמרתי והצבעתי על הספה.
הוא התיישב על הספה והוציא את האיפון מהכיס שלו.
"רק שיהיה מהר,אה?" הוא אמר
"יש לך דרישות,אה?" החזרתי באותו טון.
הוא צחק ואני עליתי למעלה.
הוצאתי מהארון בגד ים שלם בצבע ורוד חלש ושמתי אותו.
לאחר מכן לקחתי קרם הגנה,מים וכל מיני חטיפים וירדתי למטה.
"חצי שעה,הייתי צריך ללכת עם בן,לא בת" התלונן נועם
"עוד משהו?" שאלתי בציניות
"לא" הוא צחק
"יופי,אתה בא?" שאלתי
"כן,איך הולכים?" הוא שאל
"מה 'איך הולכים'?" שאלתי ללא הבנה
"ברכב או ברגל? הוא שאל

עצלן.

"ברגל ,עצלן אחד" צחקתי
"אני לא עצלן" הוא עשה פרצוף נעלב
לקחתי את המפתחות והאיפון.
"בוא" סחבתי אותו לדלת ונעלתי אותה.
לאחר מכן הכנסתי את המפתח לתיק ואת האיפון החזקתי בידי.
"אין לי כוח" רטן נועם לאחר חמש דקות
"תכף תראה את הים,יהיה לך כוח" אמרתי
"מה הקשר?" הוא שאל ללא הבנה
"כי אתה רוצה ללכת לשם אז זה ייתן לך כוח" הסברתי
"וחוץ מזה,לבנים לא אמור להיות כוח?" שאלתי
"תתפלאי,אבל לא זזתי חודש וחצי" הוא אמר
"אני באמת מתפלאת" אמרתי
הוא צחק.
עכשיו כבר ראינו את הים.
"הנה,עכשיו יהיה לך כוח" דיברתי אליו כאילו הוא ילד קטן.
"וואו. יש לי כוח!" הוא קרא בקול של ילד קטן
צחקתי.
"וואי,השתנה לך הקול.אתה צריך לבדוק את זה,לא יכול להיות שהקול שלך ישתנה פעמיים" אמרתי כאילו בדאגה.
"מצחיק מאוד" הוא אמר בציניות.
הגענו לים.