בשבילי את כל העולם ♥ -פרק 10-

-פרק 10-

-נקודת מבט עופרי-

המשכנו להביט שנינו אחד על השניה,
לאחר כמה שניות הסטתי קצת את מבטי.
"אממ…." גמגמתי
"מה?" הוא שאל

נו,באמת, אין לי מה להגיד

"כן,הבנתי את ההרגשה" זה הדבר היחיד שעלה לי לראש.
"אוקיי" נועם אמר "רוצה להמשיך לראות את הסרט?" הוא שאל
"טוב" אמרתי והפעלתי את הסרט

—

עברו ארבעים דקות.
במשך הארבעים דקות האלה לא הוצאנו מילה מפה.
ועכשיו הסרט נגמר.
נועם הסתכל עליי ואני עליו.
"נו,איך הסרט?" שאל
"יפה,בסופו של דבר" עניתי
"טוב,נראה לי שאני אלך לבית" הוא אמר וקם מהמיטה.
ירדנו למטה.
"לילה טוב" הוא אמר
"לילה טוב" עניתי והוא יצא מהבית.
סגרתי את הדלת ועליתי לחדר שלי לישון.

-כעבור יומיים-

היומיים האלה עברו רגיל.
גם מבחינת סדר היום שלי- עבודה, בוקר צהריים וערב.
וגם מבחינת נועם- אנחנו מתנהגים כרגיל.
מחר החופש נגמר.
כולם חוזרים לבתי הספר ,ואני לפנימייה.
אבל יש בזה גם צד טוב,בערך…
אני אעבוד רק בערב.
הרי בבוקר אני בלימודים ובצהריים, מן הסתם, יהיו לי עיסוקים.
מה שכן,ביומיים האחרונים נועם כל הזמן קיטר לי שאין לו כוח לחזור ללימודים.
הוא שיגע אותי!
"אין לי כוח לחזור ללימודים!" קיטר נועם.
שוב.
"הרסת לי את המוח! תכף תראה פה חור" הצבעתי על ראשי.
נועם גיחך
"איך בפנימייה שלך?" הוא שאל
"בסדר,חוץ מכמה בנות מעצבנות והבנים שמציקים,אבל זה רגיל" עניתי
"חבל שאנחנו לא באותו בית ספר" הוספתי
"כן אה…" אמר נועם
"חבל שאני לא אהיה שם כדי לשמור עלייך" הוא הוסיף
"למה אני תינוקת?" התעצבנתי
"כן" הוא גיחך
"לא מדברת איתך יותר" שילבתי ידיים בכעס
"בסדר" אמר נועם
"מה זה?" התעצבנתי שוב
"דיברת איתי,את רואה? את לא מסוגלת לא לדבר איתי" הוא חייך חיוך מעצבן.
"תוריד את החיוך המעצב הזה מהפרצוף שלך" קראתי
"בסדר,לא צריך לצעוק" הוא הפסיק לחייך
"טוב,אני הולך לישון,צריך להיות מוכנים לשנה האחרונה בבית הספר,נכון?" הוא אמר
"כן כן,שלום" דחפתי אותו מחוץ לדלת וסגרתי אותה.
הלכתי לישון.

-בוקר-

התעוררתי מהשעון המעורר.
השעה שבע,אני מזמן רגילה לקום בשעות כאלה.
קמתי מהמיטה ופתחתי את הארון.
לקחתי חולצת בית ספר בצבע כחול חזק,קרדיגן בצבע אדום חלש וג'ינס כהה.
הוצאתי מהמגירה נעליי עקב אדומות בצבע של הקרדיגן.
הנחתי לק אדום על השידה ונכנסתי למקלחת.

—

יצאתי מהמקלחת לבושה ומאופרת.
סרקתי את שיערי ואספתי אותו לקוקו גבוה ומתוח.
לקחתי את הלק והתיישבתי על המיטה.
מרחתי את הלק על אצבעותיי וחיכיתי שהוא יתייבש.
לאחר שהוא התייבש קמתי מהמיטה ,לקחתי את האיפון ,המפתחות, והמזוודה הגדולה שחיכתה לי בפינת החדר, כמובן שאירגנתי אותה אתמול…
יצאתי מהבית ועליתי על אוטובוס לפנימייה.

—

הגעתי לפנימייה וישר טסתי לחדר.
כל-כך התגעגעתי לשיר!
פתחתי את הדלת.
החדר נראה בדיוק איך שהוא נראה כשעזבתי אותו.
מיטה אחת ולצידה שידה קטנה ליד הקיר וכך גם לצד הקיר השני.
ובין המיטות נמצאים שולחן הכתיבה והספרייה.
והארון מהצד השני.
איפה שיר?!
פתחתי את המזוודה והוצאתי בזהירות את הגיטרה והנחתי אותה על המיטה שלי.
פתחתי את הארון וסידרתי את הבגדים בתאים שלי.
"אעאעאעאע, אחותי!" שמעתי את הצעקה של שיר ותוך שנייה היא הייתה מולי "שנים!" היא קראה וחיבקה אותי
"שנים" גלגלתי עיניים "רק שבועיים"
"תודי שהתגעגעת אליי" היא אמרה
"ברור שהתגעגעתי אלייך" אמרתי וחייכתי
"אפשר להפריע לאיחוד המרגש הזה?" שמעתי את קולו של, נועם?
הסתובבתי.
ראיתי את נועם נשען על משקוף הדלת כשהוא מחייך ומשלב ידיים.
"נועם?" קראתי "מה אתה עושה כאן?!"
"לא טוב?" הוא עדיין חייך
"בטח שטוב" אמרתי וחיבקתי אותו
השתחררנו מהחיבוק.
"אז אתה נועם" אמרה שיר בהבנה ולחצה את ידו "אני שיר"
"את מכירה אותי?" שאל נועם
"ברור! עופרי כל הזמן חופרת לי עלייך" היא ענתה
שקרנית!
"לא נכון!" מיהרתי לומר
"בטח" אמרה שיר
מה יש לה?1
"רגע,אז מה אתה עושה פה?" נזכרתי לשאול את נועם
"לומד פה" אמר כמובן מאליו
"מגניב!" אמרתי
"נעשה לך סיור עוד מעט,קודם תתארגן בחדר שלך ואחר-כך תבוא אלינו,טוב?" אמרה שיר
"טוב,ביי" אמר נועם ויצא מהחדר.
"מה יש לך?" שיר אמרה כשראתה את המבט שנעצתי בה
"כלום,אה… יש לי משהו לספר לך" אמרתי והתיישבתי על המיטה.
"דברי"