בשבילי את כל העולם ♥ -פרק 1-

-פרק 1-

-נקודת מבט עופרי-

שבוע אחרון לחופש, מתוך השבועיים שהיו לי.
בשבוע שעבר עליי עבדתי קשה.
בוקר צהריים וערב.
אז נסעתי לים, כדי להתאוורר,לנשום אוויר.
חופש.
הים זה מקום הפריקה האישית שלי.
המקום היחיד שאני יכולה לצעוק או לעשות מה שבא לי בלי להתחשב באחרים ובקשיים.
רגע מנוחה לעצמי.
הורדתי את שמלת החוף שלי ונכנסתי למים.
הם היו קרירים ונעימים.
טיפסתי על שובר הגלים ולאחר מכן התיישבתי, טובלת את רגליי במים.
פשוט ישבתי והבטתי בגלים.
דוהרים לעברי ואז מתנפצים, אחד אחד בתורו.
ואז,ברגע אחד,התפרקתי.
התפרקתי מהקושי,
מהשינה,
מהעייפות שהצטברה ולא יכולתי כבר להכיל,
מהקשיים.
בכיתי,הוצאתי הכל.
כמה שהיה קשה לי בעבודה,
כמה שאני מתגעגעת לאבא.
מצד אחד,אני מקנאה בעידן,
הוא לא זוכר את אבא,זה יותר קל לו.
אבל מצד שני,אני לא הייתי רוצה להיות עידן,
שהוא לא הכיר את אבא שלו.
לאחר חצי שעה נרגעתי.
נשמתי נשימות עמוקות.
מילאתי את ראותי באוויר צח.
אוויר של ים.
לא סתם כשקשה לי אני הולכת לים.
בים אני יכולה לפרוק את הכל אל הגלים, הם לוקחים את הקשיים הרחק הרחק,אל המצולות אפילו.
ואז,הם משאירים מקום להרגשה טובה, וחדשה.
פעם מישהו אמר לי: "תשליכי את הכל לים,המים כבר יסחפו הכל "
אני מבינה כבר את המשפט החכם הזה.
והוא הוסיף:
"אחרי שתשליכי לים את כל הדברים המקלקלים תוכלי להתחיל לחיות מחדש כמו דף נקי."
עכשיו אני מבינה כמה הוא צדק.
לקחתי את שמלתי וחזרתי לחוף.
נשכבתי על החול הרך.
לקחתי את האיפון והאוזניות מתיק הצד הקטן שלי שהבאתי לים ושמעתי מוסיקה.
עצמתי עיניים.
השיר 'כמו שאת' של מאור אדרי התנגן.
השיר האהוב עליי ,שמרגיע אותי

"כמו שאת, אני צריך אותך כאן
לא לפעמים כל הזמן, ברגעים שקשה לי מידי.
זו את, שזורקת חיוך, אז כל מה שהפוך,
מסתדר בחיי שזו את." שרתי

הלוואי שיהיה לי מישהו כזה,שאני אוכל להתפרק עליו כשקשה לי.
שיזרוק לי חיוך ואז כל מה שהפוך יסתדר.
כמו שמתואר בשיר.
בלי שהרגשתי,דמעה מלוחה וגדולה זלגה על לחיי ואז נחתה על החול, נספגת בו.
המשכתי להזיל כמה דמעות,כשאני בוכה ללא קול.
"סליחה, את בסדר?" שמעתי קול זר של גבר.
פקחתי עיניים.
ראיתי נער בגיל שמונה עשרה ,אני חושבת, עיניו הכחולות מביטות בי וידיו מלטפות את שיערו השחור במבוכה.
"כן,אני בסדר" עניתי חלושות וניגבתי כמה דמעות שלא הספיקו להתייבש.
הנער התיישב לידי.
"את בטוחה שאת בסדר?" הוא שאל בקול יציב
"כן" התיישבתי
"איך קוראים לך?" הוא שאל בחיוך
"בן חיים. עופרי." עניתי
"ושמך בישראל?" שאלתי
"שטרית. נועם." הוא חיקה אותי
"תזהר,התחלת לא טוב" אמרתי
"אוקי,אני אשתוק" הוא קרץ לי
"אז שנעשה הכרות?" הוא שאל והושיט את ידו
"בסדר" אמרתי ולחצתי את ידו.
שנינו צחקנו.