בריאו – (רואן) 1

הוא ישב בחדרו הקטן והשקט, שהיה מרוהט בפשטות כפרית שאפיינה את שבט העיט השחור. הוא היה חסר מנוחה ועצבני, מביט שוב ושוב לעבר החלון. בחוץ השתוללה סערה אימתנית, שאפילו קירות הבית רעדו מעוצמתה. האיכר הכריח את עצמו להאמין שזה לא בגללו, שהסערה הזו פשוט תוזמנה באופן מקרי לחלוטין, יחד עם הקולות המוזרים שהחל לשמוע בראשו. זה החל לפני בערך שבועיים, כשהיה באמצע עבודתו הרגילה והמעייפת בשדות. הוא פתאום שמע מישהו קורא לו, אבל אף אחד מחבריו האיכרים לא פנה אליו. הוא משך בכתפיו והמשיך בעבודה, אבל הוא לא ידע שהקול המוזר עוד ימשיך לקרוא לו. הקול רדף אותו במשך שבוע והחל להיות מטרד רציני, ומפחד שאולי השתגע, האיכר לא סיפר לאף אחד על התופעה המוזרה. ואז התחילה סופה. היא התחילה במתינות, כמו כל סופת גשמים רגילה ולא מזיקה, אבל ככל שהימים עברו כך הסופה התחזקה, ואיתה פחד האיכרים. היה מסוכן לצאת מהבית, מפחד העצים שהחלו לקרוס ולהתעופף ברוח, ומפחד עוצמתה של הסופה שניתקה מהאדמה כמעט כל דבר. האיכרים סברו שזו סופה שהשדים מחוללים כדי להעניש אותם על כך שזנחו את חגי המסורת, אך האיכר ידע, אף על פי שסירב להאמין, שהכל בגללו.
הקולות שגעו אותו, והוא חש רדוף ומפוחד.
"חומד, ארוחת ערב," אשתו נכנסה לחדר. "לא היה הרבה במזווה, אז פשוט בישלתי מרק…-" היא השתתקה כשראתה את בעלה חופן את ראשו בידיו בתסכול. "חומד?"
האיכר נאנח והסתובב כדי לפגוש במבטה המודאג של אשתו. צעדים קלילים נשמעו מהסלון וילד קטן הציץ אל חדרו. מילו, בנו הקטן, הביט אליו בעיניו הגדולות והרעבות, וידיו הרזות לפתו את סינרה של אמו.
האיכר עצם את עיניו בייאוש, ואז קם בהחלטיות.
"יקירי, הכל בסדר?" אשתו נבהלה למראה פניו הנחושות שלפני רגע היו נראות נפולות עד כדי כך שהייתה בטוחה שחלה במשהו.
"אני יוצא לרגע, השגיחי על מילו," הוא לבש את מעילו העבה והתקדם לעבר הדלת. הוא התעלם מהמחאה של אשתו שניסתה לדבר אליו בהיגיון, פתח את הדלת, ויצא. הרוח בחוץ הייתה הרסנית, האיכר נאחז בקורת האבן החצובה של ביתו. ספק החל להתגנב אל ליבו, למה בכלל יצא? לא יתכן שהוא באמת מאמין לקולות האלו שהוא שומע…
ואז הוא שמע אותם שוב, זה קרא לו להגיע, לבוא. האיכר רעד מקור, אבל בכל זאת החל לצעוד לעבר הקול, נאחז בכל דבר מזדמן כדי שלא יעוף לאחור. הוא יצא מהכפר והחל לטפס במעלה הר שמעולם לא ראה, ומעולם לא ידע שנמצא שם. הוא בקושי יצא את גבולות הכפר בעבר, ולא היה לו מושג לאן פניו מועדות. הרוח הצליפה בו ללא רחמים, ולאיכר כמעט ונגמרו הכוחות.
"הי!" הוא קרא כשכל מה שיכל לעשות זה לחבק זיז של סלע כדי שלא יעוף לאחור, "מי שזה לא יהיה! אני עוקב אחר הקול המטופש שלך! אתה מוכן להקל עלי קצת?!" הוא צעק בקול שהרוח בלעה, "אני נשבע שאלך אחריך, רק תפסיק את הסופה הזאת!"
הרוח והגשם פסקו, והסופה נדמה באחת. האיכר קפא על מקומו בהלם, והביט סביבו בהשתאות. אימה מילאה אותו, האם… האם זה איזה סוג של כישוף?
מה שזה לא יהיה, זה גרם את הנזק אבל גם הפסיק אותו, ולאיכר לא נותרה ברירה אלא להמשיך ללכת ולעקוב אחר הקול הזה. הטיפוס היה מתיש, אבל הרבה יותר פשוט בלי הרוח שתצליף בו מכל עבר. לבסוף, אחר טיפוס ממושך, האיכר כשל על פסגת ההר, ונשכב בתשישות על האדמה. לאחר רגע של מנוחה, שוב שמע האיכר את הקול, והפעם הוא היה קרוב. הוא זקף את ראשו ותר אחר נפש חיה שאולי היא מקור הקול המוזר. כל מה שיכל לראות, היה צריף מעץ, שנראה רעוע להחריד, כאילו מט לנפול בכל רגע. האיכר מצמץ בהפתעה ותמה איך הצריף הזה לא התפרק לגמרי בסופה.
הוא קם והתנער מאבק הדרך, והילך בצעדים שקטים לעבר הצריף, רוח קלילה וקרן שמש חמימה ליוו את פסיעותיו. כשהגיע אל הצריף, פתח את הדלת בהיסוס, "שלום? מישהו כאן?"
פנים הצריף נראה ישן גם כן, אך נקי ומסודר. הוא היה מואר בשורות של נרות שהיו מסודרים לאורך החדר, ובסוף הצריף הבחין בדמות. כשעיניו התרגלו לתאורה המוזרה, הוא ראה שהדמות עטופה בגלימה שפעם בטח הייתה לבנה. היא הביטה בפמוט גדול, שהלהבה בו ריצדה במשובה. הדמות הסתובבה באיטיות לעבר האיכר, ובפניה ניכרה הפתעה.
היה זה זקן ישיש, שקמטי פני העידו על גילו המופלג, ועיניו הדהויות שיקפו ידע וחוכמה.
"מה מביא אותך לכאן, איש צעיר?" קול הזקן היה רפה וחלש, איטי ומתמשך.
האיכר חש אי נוחות, "אה… אני לא יודע, אני מניח שהגעתי לכאן בטעות. אני מתנצל שהפרעתי לך, אדוני." הוא הסתובב ופנה לצאת מהצריף במבוכה, אך קולו של הזקן עצר בעדו.
"איש צעיר, דבר לא קורה בטעות, לכל מקרה יש סיבה, תכלית ותוצאה. מה שמך?"
"לסטר," האיכר החל לזוז בחוסר אונים כשחש לא נוח לעזוב את הזקן כשהוא מדבר אליו.
"ובכן, ידידי לסטר. מה מביא אותך אלי?" הזקן נתמך במקל עץ עתיק, שנראה כאילו עומד להתנפץ בכל רגע ממשקלו של הזקן.
"אני…" האיכר נמלא מבוכה. מה לומר לו? שקול הנחה אותו לכאן? הוא השפיל את מבטו והרהר בניסוח התשובה שייתן. כשהרים את מבטו, עיניו הסבלניות של הזקן הרגיעו אותו, והסערה בראשו שקטה. "מישהו אמר לי לבוא לכאן, אבל… אני מניח שאולי אני…-"
"מישהו?" הזקן חזר אחרי וקטע אותו. "אני מבין."
האיכר רצה לפלוט גיחוך. הוא מבין? מה הוא מבין? שהוא שומע קולות בתוך ראשו שגרמו לסערה איומה בכל הכפר?
הזקן ראה את ספקנותו של האיכר, "אל תדאג, לא איבדת את דעתך. הקול שהוביל אותך אלי הוא לא המצאת פרי דמיונך." הזקן ליטף את ראש המקל שעליו נשען, "חיכיתי לך."
לסטר צמצם את עיניו בחשד, "חיכית לי?"
"האם אתה מכיר את האגדה על היקום והיסודות, לסטר?"
לסטר התבלבל מהחלפת הנושא הפתאומי, "אה? האגדה?"
לקח לו זמן להתנער ולהיזכר. זוהי אגדה שאנשי הכפר שימרו היטב, והעבירו לילדיהם במשך דורות רבים. אחת הסיבות שהכפר שלהם עדיין דובר את השפה העתיקה פיראן, היא בזכות האגדה.
"כן, אבל זו רק אגדה שמספרים אותה לילדים לפני השינה." לסטר השיב.
הזקן פנה והביט בפמוט, עיניו מצטמצמות למין סדק מלא עייפות, "בני האדם הם יצורים אנוכיים מטבעם, הלא כן, לסטר?"
"כן," לסטר נאנח. הוא התקשה להאמין שהקול הזה, וכל ההרס הזה, קרו בגלל שאיזה זקן רצה לספר לו סיפור. וסיפור שהוא כבר מכיר.
"בני האדם מושתתים על רצונות, מפני שאנו אנוכיים. אם לא היינו אנוכיים, הינו חדלים מלהתקיים." הזקן המשיך, "כל אדם נמשך לכיוונים שונים. יש כאלו שלחכמה, חלק לכוח, חלק לאושר… ומתוך כך נוצרו גם המעמדות. וזה בסדר, אלו דרכי האדם…-"
"עד שהאדם מאבד את השליטה על רצונותיו, ומושך אחריו אחרים. מאמין שאת רצונותיו יש לספק בכל מחיר," לסטר השלים את הזקן. "אני יודע."
"ונוצר מצב שבני האדם גוררים את עצמם לעבר תהום ענקית, שנקראת 'הרס עצמי'," הזקן התעלם מקטיעתו של לסטר. "פעמים רבות בני האדם הידרדרו, ופעמים רבות היקום שלח להם גיבור על-טבעי שנקרא יסוד. הם ניצלו, אבל הפעם, יש חזיון להידרדרות סופית, שיממון מוחלט, שאדם אחד יגרום במו ידיו. אך היקום נותן לכם הזדמנות. הוא ישלח לכם אדם, בשר ודם, שיישא בפיו את בשורת השלום."
לסטר שקט, הזקן החל לדבר בפיראן העתיקה, פיראן הקדמונית. זה גרם לדברי הזקן להדהד במוחו כמו סוג של כישוף.
"לאדם הזה יינתנו יכולות מולדות של מנהיגות והשפעה, מתנה מהיקום. ארבעה יסודות מרכזיים ישלחו גם הם אל העולם הזה, וייווצרו היכן שהמקדש שלהם נמצא. תפקידם הוא לגרום לבני האדם להחליט שאינם רוצים בהשמדה מוחלטת."
לסטר לא ידע איך להגיב, "אבל…" הוא גמגם. האגדה שהוא הכיר הכיל את החלק הראשון שהזקן אמר. נכון, לפי האגדה, נשלחים אל הארץ יסודות שיגנו על בני האדם מאסונות. לכפר יש סיפורים על כך, על יסודות קרח, אור, צמיחה… אבל הוא מעולם לא שמע על החלק הזה של האגדה. שיממון מוחלט? הרס? הזדמנות אחרונה?
ואולי הישיש הזה הוא פשוט אדם שהשתגע? הוא הרי נראה כל כך זקן!
"לסטר," הזקן קטע את חוט מחשבותיו. "אשתך נבחרה להכיל את שליח היקום, מלך היסודות. אתה תהיה אב לתקווה האחרונה של בני האדם. גדל אותו להיות מלך, חנך אותו לצדק."
לסטר נענע בראשו, לא מאמין. הוא החל להבין שאולי הישיש הזה מטורף לחלוטין.
"חייתי את שלוש מאות שנות חיי כעוזרו של היקום, משימתי האחרונה הייתה להעביר לך את המידע על יעוד בנך. היה שלום, לסטר."
והוא התפורר לו, מול עיניו של לסטר. גופו נהפך לעשן, ובגדיו המרופטים צנחו לרצפת הצריף ואיתם המקל.
האיכר פלט זעקה, מסרב להאמין למה שקרה מול עיניו. הוא יצא מהצריף בבהלה והוכה על ידי קרני השמש שחדרו אל אישוניו המורחבים. הוא לא רוצה להאמין, הוא סירב להאמין, הוא לא יאמין. לסטר היה איכר פשוט, מילים גדולות גרמו לו פחד.
הוא חזר לכפר, ונשבע להתנהג כאילו דבר לא קרה.